רישום עצמאי בביטוח לאומי: חובות וזכויות

(ר' נספחים ב' לתצהירו) יצוין כי ביום 24.4.16 פנה התובע לנתבע במכתב (שצורף בהמשך לדיון האחרון ביום 27.10.19) ובו הוא מצהיר כי הוא ממשיך לעבוד כשכיר מאז פברואר 2016 ולפיכך מבקש לבטל מקדמות וחובות בביטוח לאומי.

(ובילבד שלא תיפגע זכותו של התובע להוכיח טענותיו עקב כך.) כך למשל נאמר בענין גדיש (עבל (ארצי) 473/03 עיזבון המנוח יוחאי גדיש - המוסד לביטוח לאומי (09.05.05)) עם זאת פסקנו אף כי תוצאת אי אזכורו של טעם מטעמי הדחייה "אין בו בפני עצמו משום חסימה 'הרמטית' להעלות את הטענה לפני ערכאת הדין" (דב"ע נג/127-0 המוסד לביטוח לאומי - יעל קרני פד"ע כו 520).

כבר נפסק כי מי שרשום כעובד שכיר אינו יכול להיחשב כמי שעשה את המוטל עליו כדי להירשם כעובד עצמאי אף אם שולמו עבורו דמי ביטוח בשיעור מרבי (דב"ע מז/0-76 המל"ל- צבי גסנר, פד"ע יט, 26).עוד נפסק כי אין די במתן הוראה לרוה"ח של המבוטח לרשמו כעצמאי כדי לעמוד בדרישה הקבועה בסעיף 77 לבצוע "המוטל כדי להירשם" שכן עסקינן בחובה של המבוטח עצמו.

...

לאור כלל האמור, לא מצאנו כי שגה בית הדין האזורי עת דן בטענה המקדמית .

(יוער כי על פי נ/8- מרישומי הנתבע עולה כי קיבל אבטלה בחודשים ספציפים בשנים 2015,2016, באותן שנים לטענת התובע היה מצוי באותו מצב כפי שהיה עובר לתאונה מבחינת הגדרת עובד עצמאי) בנסיבות הענין, משנמנע התובע מלדווח על היותו עצמאי (לדבריו, בשל סברתו כי עבר את תקרת החיוב בתשלום דמי ביטוח עוד בעבודתו כשכיר), כדרישת סעיף 77 ומכל מקום משלא הוכיח כי עמד באיזו מן החלופות האמורות בסעיף 1 לחוק להגדרת "עובד עצמאי", דין התביעה להדחות.

הוא נרשם כעצמאי בביטוח הלאומי ,בחודש 5/11, וסגר את עסקו בחודש 4/14 (כמפורט בנ/8).

יחד עם זאת, שעה שמדובר בהעסקת בן מישפחה, יבחן בית הדין בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הנם יחסים חוזיים של עובד מעביד 'במסגרתם מוסדרים חובות וזכויות, או שהעבודה שנעשתה הנה בגדר עזרה משפחתית התנדבותית) תב"ע נג/78-0 פייגלשטוק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 283; עב"ל 20034/98 המוסד לביטוח לאומי – שמואל הרצליך לא פורסם, ניתן ביום( 13.12.99 .במסגרת בחינה זו נותן בית הדין משקל לפרמטרים שונים, בהם מסגרת שעות העבודה, שכר העבודה - האם שולם שכר ריאלי או סמלי ועוד.

...

סוף דבר עדותו של התובע ואחיו לא עשו כאמור רושם מהימן ואנו דוחים את גרסתו וטענתו לפיה היה עובד.

מה שעשה היה לכל היותר עזרה משפחתית .לא הוכח אפוא כנדרש כי היה עובד ,בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי לפיכך התביעה נדחית .

לנוכח דחיית גרסתו העובדתית כאמור ,ישלם התובע לנתבע תוך 30 יום הוצאות משפט בסך 3,500 ₪.

עוד נפסק בפרשת פלאח: "יש לציין כי כשם שמוטלות חובות שונות על המוסד כלפי המבוטח, על-פי החוק, אשר על המוסד לכבדן, כך גם חייב מבוטח לכבד חובה המוטלת עליו כלפי המוסד, על-פי החוק. לאור זאת, היה על המערער למלא אחר מצוות סעיף 33(א) לחוק ובהתאם לתקנות 2ו- 9לתקנות הרישום, ואין לגרוע דבר מהוראות אלה". נטל ההוכחה ביחס לטענה כי התובע היה ביום הקובע עצמאי הזכאי לגימלה מוטל על כתפי התובע (ר' דב"ע (ארצי) 0-317/נו משה יהלום נ' המוסד לביטוח לאומי (3.7.97)).

...

משכך אין בטענת התובע כי הסתמך על עצת יועצת המס כדי להועיל לו. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שהתובע אישר בחקירתו הנגדית כי קיבל את המכתב נ/5 מיום 20.7.14 [עמ' 8 ש' 10-11] בו צויינו ברחל בתך הקטנה הדברים הבאים: "הריני להביא לידיעתך, כי על פי נתונים אלו אינך עונה להגדרת עובד עצמאי כפי שנקבעה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי. תשומת ליבך מופנית לכך שאינך מבוטח לענף נפגעי עבודה כעובד עצמאי". על מנת שלא תצא פסיקתי חסרה אתייחס בקצרה למספר טענות שהעלה התובע: אשר לטענת ההסתמכות שהעלה התובע, לפיה ראוי לקבל את התביעה ולו בשל הסתמכותו על רישומי הנתבע בהם מצויין כי הוא עובד עצמאי החל מיום 1.1.17 – סבורני שאין מקום לקבל את הטענה.

בשל כך ככלל נדחות טענות לפיהן יצר הנתבע בהתנהגותו זכויות או שהוא מנוע בשל התנהגותו מלטעון שמבוטח אינו זכאי לזכות כלשהי (פרשת יהלום).

ממכלול הטעמים המפורטים לעיל - התביעה נדחית.

התובע רשום במוסד לביטוח לאומי כעובד עצמאי מיום 1.3.2004 ובעל חוב גדול בשל אי תשלום דמי ביטוח[footnoteRef:1].

לסיום יוטעם כי לא אוכל לקבל במסגרת הדיון בתיק דנן את דרישתו החלופית של התובע כי תשלומים ששולמו עבורו כשכיר יזקפו לזכותו בתיק העצמאי, שכן ראשית, הטענה בעיניין זה הועלתה בעלמא מבלי שהתקיים בעיניינה דיון לגופו של עניין, שנית ספק אם ניתן לאשר קזוז כאמור בנסיבות בהן הרישום כעובד שכיר התבצע ביודעין משיקולים פינאנסיים וברי איפוא כי אין מדובר בטעות בתום לב. בכל מקרה, פתוחה בפני התובע הדרך לפנות בעיניין למוסד לביטוח לאומי בדרכים המקובלות.

...

] משלא הוכחה כוונה אמתית של התובע וגב' צמח להתקשר ביחסי עבודה, לא מצאתי סממנים משכנעים לקיומם של יחסים כאלו, ומעדותו של התובע התרשמתי כי מדובר בהתקשרות מלאכותית משיקולים פיננסים בלבד, הנני קובע כי במועד האירוע מושא ההליך שלפניי, התובע לא היה במעמד של שכיר.

לא שוכנעתי כאמור, כי התובע עמד בדרישת הפסיקה להוכיח קיומו של אירוע חריג.

] נוכח האמור, לא הוכח בפני כי האירוע מיום 16.1.17 הינו פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק ובפסיקה מכוחו, ולפיכך דין התביעה אפוא להידחות.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב -יפו ב"ל 65435-02-20 28 מרץ 2024 לפני: כב' השופט בכיר כאמל אבו קאעוד גב' שלומית לוי – נציגת ציבור (מעסיקים) התובע: אבנר בן שלום ע"י ב"כ: עו"ד יגאל מדר הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד מורן גלסברג פסק דין

לטענת הנתבע במועד היתרחשות התאונה לא היתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבין בנו, הוא לא היה רשום כעצמאי ולפיכך בדין נדחתה תביעתו.

ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי-"הלכה פסוקה היא ששעה שבוחנים את קיומם של יחסי עובד מעביד בכלל לרבות נושא זכאות מכח הביטוח הלאומי, יש ליתן את הדעת למכלול הגורמים והעובדות, ובמסגרת זאת יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין"[footnoteRef:2].

] עוד נקבע כי- "משבניו של התובע הנם בעלי העסק ומדובר בקירבה משפחתית יש מקום לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו; יחסים וולונטריים, התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות עבודה, שכר ריאלי או סמלי וכד'. עוד נקבע: בחינה בקפידת יתר נאמר, אולם אין חולקין שקרבה משפחתית- ולו קרבה שבין הורים לבנים- אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של הווצרות יחסי עובד-מעביד. אין חולקים גם, שהמניע לבחירת עובד, בין כמניע עקרי ובין כמניע משני, אינו קובע לעניין קיום או העידר קיום יחסי עובד מעביד. הקובע הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה. קביעת המהות הנ"ל היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק.

...

התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

בנסיבות אלה, משהוכח במאזן ההסתברות כי בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד ומעסיק, הרי שיש לקבל את התביעה.

אשר על כן התביעה מתקבלת בזאת, באופן שעל הנתבע להכיר ביחסי עבודה בין התובע לבנו ולחשב את גמלתו בהתאם לשכר שדווח בתלושי השכר.