רישום עיקול לטובת האישה על נכס משותף

הואיל ועל זכויותיו של עזרא בדירה רובץ עיקול הרשום בלישכת רישום המקרקעין לטובת המשיב 2, מר אשר בן-לולו, הגישה המבקשת את הבקשה בתיק זה. בגדרה של הבקשה עותרת המבקשת להורות כי זכויותיה בדירה גוברות על זכויותיו של אשר בן-לולו, וכי דין העיקול להתבטל.

דירה ברח' גרשון טל 508 נהריה ודירה ברח' הרצל 94 נהריה ועסק לממכר מאפה יקבל עזרא כהן האשה מוחלת ומוותרת כתובתה ומזונותיה בכפוף למתן גט. מעבר לאמור בהסכם זה לא יהיו לצדדים שום תביעות זה על זה עקב חיי נישואיהם.

לטענתה, על פי הדין, זכותו של מי שזכאי להרשם כבעלים של מקרקעין מכוח חוזה עדיפה על פני זכותו של נושה שהטיל עיקול מאוחר על הנכס.

כאשר התחרות היא בין מי שקבל נכס במתנה, לבין נושה שהטיל עיקול לאחר הענקת המתנה, ובטרם נרשמה זכותו של המקבל, נפסק כי בדרך כלל יש ליתן עדיפות לנושה.

כל אחד מבני הזוג ויתר על חלק מזכויותיו בנכסים המשותפים על מנת לייחד לו חלק אחר בנכסים.

...

בשים לב לכל האמור מתחייבת המסקנה כי לא הוכח שהסכם הגירושין נעשה למראית עין בלבד.

כן מצאנו כי זכותה החוזית של אילנה לקבלת חלקו של עזרא בדירה, גוברת על צו העיקול שנרשם לטובתו של אשר.

סוף דבר בשים לב לכל האמור אני נעתר לבקשה ומורה בזה כי אילנה כהן ת.ז. 057373490 רשאית להעביר על שמה את מלוא הזכויות הרשומות על שמו של עזרא כהן, ת.ז. 054866959 בדירה הידועה כגוש 18173 חלקה 42 תת חלקה 1 (דירה ברחוב בלפור46 נהריה).

על זכויות הנתבעים הנובעות מירושת המנוח, נרשם צו מינוי כונס הנכסים לטובת התובע, בהתאם להחלטת המינוי, וכן נרשמו עיקולים לטובת נושים שונים.

עוד הוא מוסיף וטוען כי כמו שאין להחיל את חזקת השתוף בין בני זוג על חלקה של האשה ולגבות ממנו חובות עיסקיים של הבעל, כך אין לגבות את חובותיו של המנוח מחלקו של הנתבע, שהוא אביו, בדירה.

פירוק השתוף אל מול זכויות הנתבעת בדירה סעיף 33 לחוק הגנת הדייר סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע כי : "(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש.

...

על רקע האמור הגיש התובע את התביעה שבפניי לפירוק השיתוף בדירה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אני מורה על פירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה לכל המרבה במחיר.

ככל שיעלה הצורך למתן הוראות נוספות, לאחר מתן הכרעה בהליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, יגישו הצדדים הודעה ובקשה מטעמם לבית משפט זה. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 5,000 ₪.

בהמשך, נרשם עיקול לטובת הבנק על זכויות הנתבע בדירה, הרשומות בלישכת רישום המקרקעין.

ביום 27.10.14 מונה לבקשת הבנק, שהנו הזוכה בתיק, התובע 1, ככונס נכסים על זכויות הנתבע בדירה (להלן: "הכונס"), לצורך תובענה לפירוק שתוף בדירה שבבעלות הנתבעים.

עם הטלת העיקול על זכויות החייב בבית המגורים בבעלות משותפת של החייב ושל אימו, רשאי הנושה / המעקל, לפעול למכירת הנכס כולו במסגרת הליכי ההוצל"פ, ובנוסף, רשאי הוא לפעול, ברשות ראש הוצל"פ, להגשת תובענה לפירוק השתוף במקרקעין (רע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ, סד (2), 207) לכאורה , אין כל מניעה כי זכויותיו של החייב בנכס המעוקל ימכרו בין על ידי המוציא לפועל, ובין בדרך של מנוי כונס נכסים לשם מימוש הזכויות.

סיכומו של דבר מהטעמים שפורטו לעיל, משקולי הדין, זכויות הנתבעת והצדק, בהיתחשב במצבם הכלכלי ובנסיבותיהם האישיות, חייב שהנו חולה נפש המאושפז באישפוז כפוי וסגור מחודש 1/15, והנתבעת, אימו, אשה קשישה שאינה דוברת עברית, והעובדה כי לתובעים, אם אכן ידרשו מכירת הדירה כנכס תפוס, לא תיצמח תועלת ממשית ממימוש הדירה; בצרוף התרשמותי כי התביעה נועדה להוות אמצעי לחץ גרידא כאשר התובע היה מודע לתועלת המועטה הטמונה בהליך - דין התביעה להדחות.

...

סיכומו של דבר מהטעמים שפורטו לעיל, משיקולי הדין, זכויות הנתבעת והצדק, בהתחשב במצבם הכלכלי ובנסיבותיהם האישיות, חייב שהינו חולה נפש המאושפז באשפוז כפוי וסגור מחודש 1/15, והנתבעת, אימו, אישה קשישה שאינה דוברת עברית, והעובדה כי לתובעים, אם אכן ידרשו מכירת הדירה כנכס תפוס, לא תצמח תועלת ממשית ממימוש הדירה; בצירוף התרשמותי כי התביעה נועדה להוות אמצעי לחץ גרידא כאשר התובע היה מודע לתועלת המועטה הטמונה בהליך - דין התביעה להידחות.

לאור האמור לעיל, התביעה לפירוק שיתוף – נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך 5,000 ₪ שמחציתן ישולמו לנתבעים ומחציתן לאוצר המדינה.

[ב] התנאי המזכה את האישה לקבל את זכויות הבעל בדירה - לא היתקיים לפני מתן צו העיקול, ועל כן זכות הבנק גוברת על זכות האישה מכוח הסכם הממון [ג] טענות בדבר תוקף המישכון שנירשם מכוח הסכם הממון לטובת האישה על זכויות הבעל בדירה [ ראו עמ' 17 לפרוטוקול וסיכומי הנתבעים].

בבקשה המשותפת לגירושין מ-4.6.02, שהוגשה ע"י בני הזוג לבית הדין הרבני בת"א, הובאו נימוקי הבקשה להתגרש: "לא מסתדרים בחיי היומיום. אין תמיכה כספית. אני מממנת את כל המטלות בבית, ואני המפרנסת היחידה. אין בינינו יחסי אישות. בעלי מובטל הרבה שנים. לא עבד תקופה ארוכה, מתח כלכלי ונפשי יחד ... ". בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ב- 2.10.02 נאמר: "תשובת האישה: יותר מ-15 שנה היו לבעלי כל מיני בעיות שלא יכול לפרנס את הבית, וגם בעיות נפשיות שלי ושל ילדינו, ולכן אנו מבקשים להתגרש... הבעל: אנחנו ניסינו מס' פעמים ללכת ליעוץ בנושא נישואין. האישה: אני חיה על כדורי הרגעה, ואני וילדיי לא יכולים יותר לסבול זאת" [ראו מוצג ת/4].

פרופ' נינה זלצמן וד"ר עופר גרוסקופף בספרם "מישכון זכויות" [נבו הוצאה לאור] בעמ' 304 מדגישים: "המוסכם על הכל ... מישכון ששוכלל [נרשם – י.ג.] לפני הטלת העיקול גובר על העיקול ... סעיף 4 לחוק המישכון מבהיר כי כוחו של מישכון ששוכלל יהיה יפה כלפי בעלי תביעות מהותיות מאוחרות בקשר לנכס , ומקל וחומר גם כלפי מעקל, אשר האנטרס שלו בקשר לנכס הוא דיוני גרידא". פרופ' נינה זלצמן וד"ר עופר גרוסקופף מוסיפים בעמ' 304 הערת שוליים 174: "אופיו הדיוני של אינטרס המעקל צריך להוביל לדעתנו למסקנה כי גם מישכון בהסכם גרידא עדיף על עיקול שהוטל על הזכות לאחר עריכת הסכם המישכון". פרופ' וייסמן בספרו "חוק המישכון תשכ"ז-1967" בעמ' 49 מוסיף: "עדיפות המישכון על זכויות אדם שלישי נקבעת על פי מועד יצירת המישכון, ולא על פי מועד הווצרות החיוב, שהמשכון בא להבטיח ". בעניינינו הסכם הממון נחתם בדצמ' 98', המישכון מכוח הסכם הממון נרשם ברשם המשכונות ב-16.5.99, וצו העיקול וצו הכנוס לטובת הבנק ניתנו מאוחר יותר, ולכן הם נסוגים מפני זכותה של האישה שהובטחה ברשום מישכון ברשם המשכונות.

...

הטענה שהסכם הממון, שנחתם ע"י בני הזוג בדצמ' 98', נעשה למראית עין – דינה להידחות.

פרופ' נינה זלצמן וד"ר עופר גרוסקופף בספרם "משכון זכויות" [נבו הוצאה לאור] בעמ' 304 מדגישים: "המוסכם על הכל ... משכון ששוכלל [נרשם – י.ג.] לפני הטלת העיקול גובר על העיקול ... סעיף 4 לחוק המשכון מבהיר כי כוחו של משכון ששוכלל יהיה יפה כלפי בעלי תביעות מהותיות מאוחרות בקשר לנכס , ומקל וחומר גם כלפי מעקל, אשר האינטרס שלו בקשר לנכס הוא דיוני גרידא". פרופ' נינה זלצמן וד"ר עופר גרוסקופף מוסיפים בעמ' 304 הערת שוליים 174: "אופיו הדיוני של אינטרס המעקל צריך להוביל לדעתנו למסקנה כי גם משכון בהסכם גרידא עדיף על עיקול שהוטל על הזכות לאחר עריכת הסכם המשכון". פרופ' וייסמן בספרו "חוק המשכון תשכ"ז-1967" בעמ' 49 מוסיף: "עדיפות המשכון על זכויות אדם שלישי נקבעת על פי מועד יצירת המשכון, ולא על פי מועד היווצרות החיוב, שהמשכון בא להבטיח ". בענייננו הסכם הממון נחתם בדצמ' 98', המשכון מכוח הסכם הממון נרשם ברשם המשכונות ב-16.5.99, וצו העיקול וצו הכינוס לטובת הבנק ניתנו מאוחר יותר, ולכן הם נסוגים מפני זכותה של האשה שהובטחה ברישום משכון ברשם המשכונות.

אשר על כן הנני מורה כדלקמן : [א] זכויות הבעל בדירה הידועה כגוש 6537 חלקה 176 תת חלקה 10 – הועברו ב- 4.6.02 לבעלות האשה, והדירה בשלמות בבעלות האשה.

החוזה שהוסדר באמצעות עו"ד ר., יקרא להלן: "הסכם המתנה". מעמדו של הנכס נידון בבית הדין האיזורי בהרכב שקדם להרכב הנוכחי, ובפסק דינו מיום כ"ט באדר ב' תשע"ד (31.3.2014) קבע שהנכס הנו רכוש משותף בהתאם לרישום, וכי אין מקום להורות על העברתו במלואו לאשה על יסוד הסכם המתנה.

עדות זו, הגם שיש בה אמירה מורכבת ביחס לאופי העברת הזכויות, תואמת לאמור בתצהירו של עו"ד ר. מיום 7.4.13 שבעת החתימה על הסכם המתנה לא היה מודע למשבר בין בני הזוג, וכי באמצעות "הסכם המתנה": "ביקש הבעל להעביר מחצית מהזכויות בבית על שם האשה על מנת שייקשה על הנושים להגיע לנכסיו", וכי "בעת עריכת התצהיר שוחח איתי הבעל ובקש ליצור מנגנון הגנה כך שעם סיום ההעברה לא תוכל האשה למכור את הזכויות בבית ללא הסכמתו. לצורך כך הוסכם כי עם רישום הזכויות על שם האשה, ירשום הבעל הערת אזהרה לטובתו על מנת שהאשה לא תמכור את הבית ללא ידיעתו או הסכמתו". כמובן שקיימת מיגבלה הלכתית ביחס לעדות זו, בהיותה עדות עד אחד בלבד, וכפי שצוין בנימוקי דעת המיעוט בבית הדין הגדול, אך ייתכן שגם אם עדותו תתברר כעדות אמת, וזאת על יסוד ראיות נוספות המצויות בתיק.

לוח זמנים הנ"ל מתאים ומקביל להשתלשלות הפעולות בהם נקטו הצדדים כדי למנוע את רישום העיקולים מהם הם חששו, ואכן הם הספיקו לרשום הערת אזהרה לטובת האשה פחות מחודש לפני שנירשם עיקול מהוצל"פ, וכארבעה חודשים לפני שנירשם עיקול נוסף מביהמ"ש. כאמור לעיל בהתאם לחששות מעיקולים של נושים, במועד בו הם ראו את הסיכון מול עיניהם כסביר נקטו בפעולות בהן נקטו, ואכן הצליחו להקדים את רישום הערות האזהרה לפני רישום העיקולים.

...

לאור האמור הואיל ובהסכם בין הצדדים לאם נקבע שתשלומי המשכנתא יבוצעו דווקא מהחשבון ע"ש אם האישה בבנק אוצר החייל, הרי שאינני מקבל טענת אם האישה שהיא שילמה את תשלומי המשכנתא מכספים שלה, אלא מהכנסות התובע שהופקדו לחשבון זה. כאמור לעיל אם הייתה כוונה אמתית לפרוע המשכנתא מכספי האם, זה יכול היה להיות מבוצע מחשבונה בבנק דיסקונט בירושלים בו התנהל חשבונה במשך 22 שנה.

בדין אומדנא מצאנו בשו"ת הרא"ש כלל עח סימן א שכתב "ראובן שהיה חייב מלוה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס. מידי דהוה אשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ עמד חוזר משום אומדנא דמוכח. וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה, רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שידוע אלו היה בנו קיים לא היה כותבו. וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח. ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים, אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלוה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו. וראי' מפרק המקבל (קח) זבן גריו' דארעא במציעתא דארעא חזינן אי עידית אי זיבורית היא, אי עידית היא אמרינן משום עידית זבן ואי זיבורית היא אמרינן משום זיבורית ואי לא ערמה היא ומפקינן לה מיניה. והדברים קל וחומר הוא ומה התם תקנת חכמים בעלמא הוא דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב נתחכמו חכמי הגמרא כנגדו לבטל ערמתו ולא תעשינה ידיו תושיה על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה. וכן בפרק השולח בגיטין (מ) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן, שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו. וכן ביבמות (קי) הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה לו שלא כהוגן. מכל הלין חזינן שכל המכוין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו. ונדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל העתידות לבא, כל שכן הכא שדין גמור הוא כי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה." המקרה שעוסק בו הרא"ש הוא כמו מקרה דנן בדיוק, ומסקנתו שהמתנה בטלה.

הרב שלמה תם, דיין מסקנות לאור כל האמור ביה"ד מחליט: הנכס נותר כנכס משותף בבעלות הצדדים בחלקים שווים, ובכך למעשה מחליט ביה"ד להותיר על כנו את פסק הדין של ההרכב הקודם.