רישום מחזיק נכס לצורך הטלת ארנונה

  (ב1) (1)   חישוב שיטחו של נכס לעניין הטלת ארנונה כללית יהיה במטרים רבועים; הארנונה הכללית שתוטל על נכס תהיה בסכום המתקבל ממכפלת מספר המטרים הרבועים של הנכס בסכום הארנונה למטר ריבוע; (2)   .

בהודעה יש לציין את שם המחזיק הרשום בחשבון הארנונה, מספר הנכס ואת כתובת הנכס, לצרף צילם של הפרגולה באופן שיאפשר קבלת החלטה האם הפרגולה שברשותכם עשויה להחשב העונה על תנאי הפטור ומצדיקה אישור פקח הגביה.

...

על כן לכאורה דינה היה להידחות.

בנסיבות אלה אני סבורה כי המבקש עמד בנטל להוכיח שלא הייתה חדילה מגבייה על אף הודעת החדילה.

על כן אני דוחה את הודעת החדילה.

בעקבות הודעה זו, נרשם מר משה לירז בפנקסי הערייה כמחזיק הנכס לצרכי ארנונה החל מיום 1.1.2013 ואילך.

סעיף 330 סיפא קובע במפורש כי: "אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשעורי הארנונה שהגיע זמן פרעונם לפני מסירת ההודעה". כבר נפסק כי תכליתה של הוראת-סעיף 330 לפקודה, היא להבטיח שהנישום יעמוד בנטל ההודעה שמוטל עליו בסעיף 330 רישא, וזאת כדי להקל על הערייה בתהליך הגבייה של הארנונה, ולמנוע מצב שבו תצטרך הערייה לעמוד בעצמה על מצבו של כל נכס ונכס המצוי בתחומה.

...

בחינת טענותיו של המערער מובילה, אפוא, למסקנה כי סיכוייו הלכאוריים של הערר לגופו, אינם מרשימים (בלשון זהירה).

סוף דבר בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר לדחות את בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015.

לפיכך, הערעור נדחה.

בעקבות הודעה זו המשיב נרשם ברשומי המשיבה כמי שמחזיק בנכס לצורך חיובי ארנונה.

טענות הצדדים המערער טוען, כי בית משפט קמא שגא בקביעתו העובדתית כי הוא לא הודיע לעירייה בזמן אמת על החלפת המחזיקים, וכפועל יוצא מכך בקביעתו כי האחריות לתשלום הארנונה מוטלת על המערער.

...

גם אם היה בידי לקבל את הבקשה לצירוף ראיות – ולא אמרתי שכך הדבר – איני חושב שיש במסמכים שצורפו כדי לשנות את התמונה הראייתית שעומדת לפני בית המשפט, או להוביל למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע בית משפט קמא.

סוף דבר.

מהטעמים עליהם עמדתי, אני מחליט לדחות את הערעור.

בקצרה יאמר כי במסגרת הליך משפטי קודם בין הצדדים נקבע, בשנת 2011, כי על המבקש לשלם חלק מחיוב ארנונה שהוטל עליו בגין החזקתו בנכס בשטח המשיבה (להלן: ההליך הקודם ו-החוב).

המבקש מפנה בהקשר זה למכתב הערייה, שבו צוין שעל דירתו של המבקש נרשם עיקול וכי מדובר ב"שלב אחד לפני מימוש הדירה בהוצל"פ" (סעיף 2 למכתב זה).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על פי אמות המידה המקובלות (בר"ם 6096/21 מזאוי נ' רשות התמרור המקומית – עיריית נצרת, פסקה 4 (6.10.2021); בר"ם 4342/20 שוקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה טייבה, פסקה 3 (28.6.2020)).

הבקשה נדחית אפוא.

לטענת התובעת היא פעלה כדין שעה שהסתפקה בהודעת המחזיק בלווי הזכ"ד על מנת לעדכן את הנתבע כמחזיק בנכס לתקופת החוב; ב"כ התובעת הפניתה, בין היתר, לפסה"ד בר"מ 867/06, מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988)  בע"מ [פורסם בנבו – 17.07.08] (להלן: "פס"ד דור אנרגיה"), שם נקבע כי - ".... נטל ההודעה בכתב המוטל על המחזיק המקורי להודיע על חדילת החזקתו בנכס או על העברת החזקה בנכס לאחר כתנאי לפקיעת חבותו בארנונה בעתיד, אינו נטל כבד לנשיאה מצד אחד; מצד שני – נטל זה נועד לפטור את הרשות מבצוע מעקב משלה אחר מצב החזקה בכלל הנכסים של הרשות המקומית לצורך איתור המחזיקים בפועל בנכסים. פטור זה נועד להגשים אינטרס צבורי הכרוך בהקלת הגבייה של ארנונה המשרתת את צורכי הכלל, ולחסוך כספי ציבור הנדרשים לצורך ניהול מערך מעקב אחר השינויים בזהות המחזיקים בנכסים בתחומי הרשות המקומית." כן טענה התובעת כי הנתבע ידע כי היה רשום כמחזיק בנכס, ולראיה הציגה מכתב הממוען אל הנתבע, ממנו משתמע כי הנתבע ביקש וקיבל פטור מארנונה למשך החודשיים הראשונים, לחודשים פברואר – מרץ 2008, לאחר שפקח מטעם התובעת בדק את הנכס ומצא כי אינו ראוי לשימוש.

ועוד, ברשימת הפגמים שנפלו בזכ"ד עליו הסתמכה התובעת, נראה כי שמו של המשכיר, הבעלים של הנכס, מופיע ללא מספר מזהה ואינו תואם לשם המופיע ברשומי הערייה: בזכרון הדברים מופיע השם "אחים גרשון את שכטר", ואילו ברשומי הערייה (ראה גיליון נכסים לצורך הטלת ארנונה שצורף לתצהיר התובעת) נרשם הבעלים תחת השם "בן ציון ועקיבא גרשון + שכטר פנחס", כך במקור.

...

סיכומו של דבר – על התובעת היה לשים ליבה לפגמים שנפלו בזכ"ד כפי שהוצג לה עם הודעת המחזיק היוצא, ולו הייתה עושה כן, הרי שהיה עליה לסרב מלכתחילה לרשום את הנתבע כמחזיק בנכס, מבלי שתדרוש וידוא של נכונות הדברים.

בעניין זה אני סבור כי לא רק שהתובעת לא הראתה כי פעלה באופן סביר, אלא שהשיהוי בו נקטה חוטא לאופן שבו מצופה מרשות מקומית להתנהל בכלל, ועם כספי ציבור בפרט.

משכך, שעה שצבר האירועים מלמד כי היה על התובעת לבדוק ולוודא בהזדמנויות שונות את זהות המחזיק בנכס, בין אם במעמד קבלת ההודעה על שינוי המחזיק ואם לאחר מכן במהלך תקופת ההחזקה בנכס, וכי התובעת לא הראתה כי בין הנתבע לנכס קיימת כל זיקה אמתית, למעט השערתה לגבי הקשר הנטען בין הנתבע לחברה שבבעלות אחותו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעה זו להידחות.