המצב הנורמאטיבי בעיניין זה השתנה ביום 12.5.2002 עם קבלת החלטת הממשלה מס' 1813 שעניינה "הטיפול בשוהים בלתי חוקיים ומדיניות איחוד מישפחות בנוגע לתושבי רש"פ ולזרים ממוצא פלסטינאי". ההחלטה קובעת, כי משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי האיזור לקבלת מעמד בישראל, יקפיא הליכים תלויים ועומדים של תושבי האיזור; ולא ישדרג את מעמדו של מי שכבר מצוי בהליך המדורג למעמד גבוה יותר (עניין דג'אני, פסקה 7).
כפי שהוסבר בהילכת סרור הנ"ל:
"אף שקיומו של מרכז חיים בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה הוא תנאי לקבלת מעמד בישראל בהתאם לנוהל רישום ילדים, אין משמעות הדבר כי כל מי ששהה שנתיים בישראל עובר להגשת בקשתו איננו עוד 'תושב איזור'. התנאי של תקופת מגורים בת שנתיים בישראל עובר להגשת הבקשה הוא תנאי כללי שחל על כל מי שמבקש לקבל מעמד בישראל – לרבות מי שאיננו תושב איזור. בחינת מרכז החיים בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לא נועדה לשלול את היות קטין תושב איזור, אלא נועדה לוודא כי אותו קטין זר המבקש מעמד בישראל, בין אם הוא תושב האיזור כמשמעותו בחוק הוראת השעה ובין אם לאו, אכן מתגורר דרך קבע בישראל בתקופה הרלבנטית".
אמור מעתה, גם אם ניתן לראות את המערער כמי שבפועל התגורר בישראל דרך קבע במועדי הבקשות משנת 2007 ומשנת 2008 להסדרת מעמדו בישראל, עדיין לצורך תחולת חוק הוראת השעה נותר הוא במועד הגשת הבקשות בשנים 2007 ו-2008 "תושב איזור".
משחל חוק הוראת השעה על המערער, בדין נדחתה הבקשה להסדרת מעמדו על דרך רישיון ישיבת קבע, לאור הוראת סעיף 2 לחוק שאסרה, ועודנה אוסרת, על שר הפנים ועל מפקד האיזור לתת לתושב איזור רישיון ישיבה בישראל.
...
פסק הדין של בית הדין לעררים
בית הדין לעררים קבע בפסק דינו כי דין הערר להידחות על הסף בשל מספר טעמים:
ראשית, דחה בית הדין את טענת המערערים לפיה מועד הגשת הבקשה הראשונה לצורך בחינת מעמדו של המערער הינו מועד הבקשה בשנת 1998.
בית המשפט העליון עמד על כך, כי תוצאה זו, חרף הקושי האנושי הטמון בה, היא התוצאה המתחייבת מכוח הוראות החוק.
בהקשר זה ייאמר, כי אין בידי לקבל את פרשנות המערערים למונח "תושב אזור", לפיה בחינת מרכז חייו של המערער כיום מחייבת את המסקנה כי המערער איננו עוד תושב אזור, ועל כן אין להחיל עליו את הוראות חוק הוראת השעה.
אשר על כן הערעור נדחה.
