רישום בעלות במקרקעין על סמך צו ירושה

על סמך צו הירושה והסכם חלוקת העזבון, העביר מנהל מקרקעי ישראל , ללא תמורה, את הבעלות במקרקעין לנתבע ,בהתאם להסכם מכר מיום 23/11/2011 , והנתבע נרשם .

...

סוף דבר - 77 .

לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: אני מקבלת התביעה ומורה כי הסכם חלוקת העיזבון מיום 9/4/2011 בעניין עיזבון האב המנוח ז"ל, הינו בטל ומבוטל.

אני מורה על תיקון רישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין , במקרקעין הידועים כחלקה באופן שהבעלות במקרקעין תירשם ע"ש התובעים 20 X 16 גוש 20015 במועצה אזורית והנתבע בחלקים שווים, כדלקמן : 1/4 מזכויות הבעלות.

מאחר שבמרשם המקרקעין נרשם כי "יעקב הניג סנקביץ" הוא הבעלים של חלק זה במקרקעין, אולם המירשם אינו כולל את מספר תעודת הזהות של הבעלים או זהוי אחר, מבקשים התובעים כי בית המשפט יצהיר שמורישם הוא אותו אדם ששמו מופיע במירשם, ויורה על תיקון המירשם בדרך של הוספת מספר תעודת הזהות של המנוח לשם המופיע במירשם.

הם ביקשו להסתמך על צוי ירושה שניתנו במרוצת השנים בנוגע לצוואת המנוח ולצוואת אחד מבניו, על תצהיר של הבת ושל "אדם זר", על מיסמך שנטען כי נשלח למשפחה בעיניין המקרקעין ועל מסמכים הנוגעים לרכישת קרקע בליפתא.

צו הירושה והבקשה למתן צו ירושה בעיניין הבן מעלים כי המנוח היה ידוע הן בשם "יעקב חנוך", הן בשם "יעקב הניק". מסקנה זו מתחזקת על בסיס הראיות הנוספות שהוצגו: בדרכונו המקורי של המנוח נרשם שמו כ"הרב יעקב העניק סנקביטש" (בעמוד הראשון לדרכון וגם באשרה שנכללה בו – עמ' 7 ו-10 למסמכים הנוספים שהוגשו); וב"תעודת מסע" שהונפקה לו בשנת 1954 נרשם שמו כ"יעקב העניך סנקביטש", הן בעמוד הראשון והן באשרות הכלולות בתעודה (עמ' 15, 16, 18 למסמכים הנוספים שהוגשו).

...

כפי שיובהר להלן, סבור אני כי בראיות שהונחו לפני בית המשפט יש די כדי לקבוע כי הבעלים הרשום במקרקעין הוא המנוח.

צו הירושה והבקשה למתן צו ירושה בעניין הבן מעלים כי המנוח היה ידוע הן בשם "יעקב חנוך", הן בשם "יעקב הניק". מסקנה זו מתחזקת על בסיס הראיות הנוספות שהוצגו: בדרכונו המקורי של המנוח נרשם שמו כ"הרב יעקב העניק סנקביטש" (בעמוד הראשון לדרכון וגם באשרה שנכללה בו – עמ' 7 ו-10 למסמכים הנוספים שהוגשו); וב"תעודת מסע" שהונפקה לו בשנת 1954 נרשם שמו כ"יעקב העניך סנקביטש", הן בעמוד הראשון והן באשרות הכלולות בתעודה (עמ' 15, 16, 18 למסמכים הנוספים שהוגשו).

ניתן, אפוא, לקבוע כי המנוח הרב יעקב חנוך סנקביץ הוא שהוכר על ידי הנתבעת כבעלים של החלקה בליפתא שנרשמה על שם "יעקב הניך סנקוביץ". מהמכלול עולה כי המנוח הרב יעקב חנוך סנקביץ התגורר ברחוב יוסף הנשיא 14 בירושלים בחייו.

סוף דבר בהינתן המכלול הראייתי כולו הגעתי למסקנה לפיה יש לקבל את התביעה.

בתביעה נטען כי היות ומזה שנים בני משפחתה של התובעת אינם בקשר האחד עם השני, הוגשה התביעה בשמה של התובעת בלבד, בהסתמך על צו ירושה וצו קיום צוואה.

בתביעתה עותרת התובעת למתן צו הצהרתי לפיו היא זכאית להרשם כבעלת 81.25% מזכויות החכירה בנכס המצוי בקומת הקרקע ברחוב הדר יוסף 192 בתל אביב הידוע כגוש 6636 חלקה 436 תת חלקה 2, וכן ליתן צו עשה אשר יורה לנתבעות, לרשום את זכויות התובעת בספריהן.

לפיכך נראה שעל פי כתב התביעה קיימת עילת תביעה כמו גם יריבות למול הרשות, אשר נטען שהיא המנהלת את הנכס, ולא ניתן לקבוע כבר עתה, רק על סמך טענות הרשות בבקשתה, טרם שהוגש כתב הגנה והוצגו ראיות הצדדים ונדונו - שהרשות אינה נחוצה לשם העברת הזכויות בדירה על שמה של התובעת.

...

על כן ואף אם לתפיסת הרשות (כפי שעולה מטענותיה) תפקידה במקרה הנוכחי, הוא פרוצדוראלי בלבד, לא מצאתי כי יש בכך הצדקה למחיקתה כצד להליך כבר בשלב זה. על כן בקשת המחיקה נדחית.

בכתב ההגנה של הנתבעת 1 נטען כי מדובר במקרקעין מוסדרים, 3.8 דונם, שזכויות הנתבעת בהם נרשמו כבר לפני כיובל שנים (1969) בלישכת רישום המקרקעין ביו"ש. לא צורף כלל צו הירושה הרלוואנטי לתביעת התובעים, ובאשור מס רכוש עליו הם מסתמכים רשום כי אינו ראיה לבעלות, זאת אל מול הרישום על שם הנתבעת בלישכת רישום המקרקעין המהוה ראיה חותכת לתכנו.

בנסח מס הרכוש נרשם כי ניתן לפי בקשת התובע, ששמו ות.ז. שלו פורטו על סמך "צו ירושה מספר 29/2011 בית הדין הכנסייתי בירושלים שנסמך על סמך מיסמך אריסות/עיבוד מיום 8.6.1967". (ר' גם עדותו של התובע בעמ' 16, 27-24).

...

לנוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר הזכויות, ניתן צו בהתאם.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין התביעה והתביעה שכנגד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת הוצאות האגרה ששולמה בתביעה שכנגד כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם.

המשיבה הסתמכה על רישום הבעלות בספרי המקרקעין לעניין הטלת השיעבוד ולעותרים אין להלין אלא על עצמם.

העותרים הצהירו, כי הם הבעלים של שלושת הנכסים נשוא העתירות (ראו למשל: סעיפים 2, 5, 6, 8, 9, 13 לסיכומי העותרים), אך לא סיפקו הסבר סביר מדוע עד היום, משך שנים כה רבות מאז ירשו אותם, לטענתם, מעמליה, לאחר פטירתה בשנת 1988, הם לא פעלו לשינוי רישום הבעלות בלישכת רישום המקרקעין.

יפים בהקשר זה הדברים שציינתי בפסק הדין בעת"מ (מרכז) 59460-11-21 רחמים בוארון ז"ל נ' מועצה אזורית לב השרון (20.2.2023): "טוען העותר כי היה על המועצה לפעול בהתאם לצוו הירושה וצו קיום הצוואה, אף בלא שנמסרה להם הודעה לפי סעיפים 325 או 326 לפקודת העיריות. דעתי אחרת. איני סבור כי יש לצפות מהרשות המקומית לדעת בכל רגע נתון מי מחזיק באיזה נכס וממתי החלה החזקתו, או לעקוב אחרי צוי הירושה וצוי הצוואה ולבדוק האם הם מיושמים בפועל. החובה לדיווח לרשות המקומית על החזקה בנכס או על ההפסקה בהחזקת הנכס, היא האמצעי שנקבע בדין על מנת שהרשות תוכל למלא את תפקידה בגביית הארנונה ממי שחייב בה". לטענתם של העותרים, מרגלית היא שהחזיקה משך שנים בנכסים וטיפלה בחיובי הארנונה (פרוטוקול מיום 7.11.2022, עמ' 2, 4-5).

...

נוכח המסקנה אליה הגעתי, ממילא איני נדרש לטענת המשיבה בדבר השיהוי שדבק בהגשת העתירות מצד העותרים.

סבורני כי קיים קושי בקו טיעון זה של העותרים, שכן, וכאמור, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי דבר החובות היה ידוע להם, וכי הם העלו בעבר בפני העירייה, בהזדמנויות שונות, טענות ביחס אליהם, כאשר את חלקן נראה שאף זנחו במרוצת השנים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – העתירות נדחות.