רישום במס רכוש אינו הוכחת בעלות בנכס

כבר נפסק כי רישום נכס על שם בעלים זה או אחר לצורך מס רכוש אינו הוכחה מספקת לבעלות (בג"צ 266/63, ראג'י אליאס כורי נ' מנהל מס רכוש ופיצויים ואח', פ"ד יח (2) 44, 46; כן ר' תא (י-ם) 2899-08-12 מחמד טאלב מחמוד סיאד נ' פאוזי שווקי, (3.12.17), פיסקה 27).

...

ייתכן ושאלה זו היתה נדרשת לוּ המסקנה היתה כי המקרקעין אינם מחולקים לשתי חלקות, אלא שהם כולם בגדר חלקה 35.

זאת, בהצטרף העובדה כי המקרקעין חולקו פיזית לשתיים הרבה לפני שהנתבעים החלו לבצע בהם עבודות, ובצירוף העובדה כי התובעים לא טענו, וממילא שלא הוכיחו, כי אי פעם עשו שימוש בחלק העליון של המקרקעין, להיפך, התובע 2 הודה כי לא נעשה שימוש בחלק העליון של המקרקעין למעט מבנה שבו עשה שימוש דוד של הנתבעים (דאוד, אחי אמם של הנתבעים), ובהינתן, כי אף לפי דברי התובע 2, מרים, אמם של הנתבעים, הינה יורשת של אלו מן הזכויות במקרקעין, דין התובענה להידחות.

התובעים ישלמו לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

עיון במסמכים שצורפו לבקשה מעלה כי ביום 21.7.20 קבעה כב' רשמת ההוצאה לפועל י' ממן כי "יש לפעול פינוי הנכס", וזאת משהחייבת (חברת טל לבניה והשקעות קרני שומרון בע"מ) לא הוכיחה שפינתה את הנכס והשיבה את החזקה בו לידי הזוכה.

לטענת המשיבה מס' 16, בין המשיבים 1-15 נערך עוד בשנת 1993 הסכם לחלוקת המקרקעין מושא ההליך הקודם, הסכם שנירשם במאלייה (רשויות מס הרכוש).

מקום בו המדובר בבקשה לעיכוב פינויו של אדם מבית מגוריו אל מול אינטרס קינייני רכושי של בעל הדין שכנגד, נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקש להתגורר בנכס, וזאת לאור הקושי בהשבת המצב לקדמותו היה ויתקבלו טענותיו של המבקש בהליך העקרי, ולאור ההשלכות המידיות הקשות הכרוכות בפינויו של אדם מבית מגוריו (ראו למשל ע"א 4279/20 יפה אילנה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (3.9.2020), בפיסקה 18).

...

אני דוחה את טענת המשיבים 1-15, שנטענה באמצעות עו"ד שחאדה, ולפיה נגועה בקשתו של המבקש בשיהוי ובחוסר תום לב, וזאת לאור ההסברים שסיפק המבקש במעמד הדיון למועד בו הוגשה הבקשה (ראו לעיל).

לאחר שיקול, הגעתי לכלל מסקנה כי יש בהצעה זו כדי לאזן באופן מיטבי בין האינטרס הקנייני-רכושי של המשיבים 1-5 (כפי העמדה המוצגת ע"י עו"ד שחאדה) לבין האינטרס של המבקש.

יתר בעלי הדין לא חלקו על האמור בהודעה זו. לפיכך, אני נעתרת לבקשה לצו מניעה זמני כמבוקש, כפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט סך של 180,000 ש"ח, בחמישה תשלומים חודשיים שווים בני 36,000 ₪ כל אחד, החל מיום 15.8.21 וב-15 לכל אחד מארבעת החודשים העוקבים (או בתשלום אחד, כפי בחירתו).

מכל מקום, נטען כי רישום בפנקסי מס רכוש אינו מהוה ראיה להוכחת בעלות במקרקעין.

לטענת הנתבעים, במסגרת זו על בית המשפט לשקול את עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה, את הקף הפגיעה ומשך הפגיעה, את עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה ואת היתנהגות בעלי הדין, ובכלל זאת, בין היתר, את העובדה שהנתבע 1 רכש את הנכס ממיטב כספו, בתקופת השילטון הירדני, באין קיומו של רישום כלשהוא, בנה עליו, נהג בו מנהג בעלים ואילו התובעים לא עשו דבר במשך עשרות שנים.

...

מטעם זה נדחית גם הטענה לשיהוי (פרשת דוויק 2, פסקאות 28-29).

כפי שנקבע שם, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 13 לחוק המקרקעין, אין תוקף לעסקה "בחלק מסוים במקרקעין" ובהתאמה, גם רכישה כפויה של מקרקעין לפי סעיף 23 לחוק המקרקעין כפופה לכלל האמור, באופן שאין לאפשר למקים המחוברים לרכוש חלק מהמקרקעין בלבד, אלא את החלקה בשלמותה (לעניין זה ר' גם פרשת אלפתאח פיסקה 87; פרשת רג'בי, פיסקה 31).

למסקנה דומה ניתן להגיע גם ללא היזקקות לחוק הסיווג הירדני, אף לשיטתם של הנתבעים כי לא ניתן היה להקדיש מקרקעין מסוג מירי, וזאת בהסתמך על סעיפים 152 ו- 153 לחוק המקרקעין, שחלים על המקרקעין שביסוד התובענה ללא הסייג שבסעיף 162 לחוק המקרקעין.

לבסוף, נטען בהקשר זה כי המערערים לא הוכיחו שהחזקתם הייתה רציפה במשך כל תקופת ההתיישנות בהיתחשב בכך שלא הגישו חשבונות שוטפים מעשרים השנים האחרונות המלמדים על החזקה במקרקעין (כגון חשבונות ארנונה, חשמל ומים), ואף נימנעו מלהביא לעדות עדים מטעמם כגון שכנים, שיעידו על החזקתם הרציפה במקרקעין (סעיף 79 לסיכומי המשיבים בבית משפט השלום).

בכלל זה, לא רק שלצדדים לא ניתנה ההזדמנות להדרש לסוגיה זו לא בבית משפט השלום, לא בבית המשפט המחוזי ואף לא לפנינו, אלא שגם לא ניתנה הדעת למכלול הסוגיות המורכבות המתעוררות בקשר לשאלת הרישום "על שם הבעלים" במקרה זה, ובכלל זה לשאלה אם יש נפקות לכך שבעוד שהרישום משנת 1882 נעשה על שם המקדיש, המשיבים ניכנסו לנעליים של "נאמני ההקדש" רק בשנת 2001; ולשאלה האם יש נפקות לכך שהמקרקעין אשר היו רשומים בפנקס השיטריות הועברו לידי הממונה על נכסי האויב הירדני, ואף נרשמו בפנקסי מס רכוש הירדנים.

לדוגמה, הנכס רשום על שם ראובן, ובהמשך עולה בידי שמעון להוכיח בפני האפוטרופוס הכללי כי הוא בעל הזכויות בנכס וכי הוא רשאי לקבלו לידיו, הגם שאינו רשום בפנקס הזכויות כבעלים של הנכס.

...

מסקנה זו נובעת מלשון החוק המפורשת והיא מגשימה היטב את התכלית העומדת בבסיסו.

ככל שייקבע כי המקרקעין אינם רשומים על שם בעליהם, הרי שסעיף 113(ב) לחוק חל – ויש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו שוחררו המקרקעין לידי המשיבים, והתוצאה היא כי תביעת המשיבים לא התיישנה, כפי שנקבע מלכתחילה בבית משפט השלום ואושר בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, שדין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהדיון יושב לבית משפט השלום לצורך דיון בשאלות הטעונות הכרעה, כמפורט לעיל.

במכתב שכתב איש המיקצוע (מב/5) נטען כי הלה החל לעבוד על פתיחת תיק רשוי להכשרת העבירות, וכי מבחינה תכנונית כל בעיה לעשות כן. איש המיקצוע ביקש שתנתן לו "אורכה משמעותית ע"מ להשלים את התהליך". המבקש אישר בחקירתו כי המבנה בו נמצא הבינוי היה של סבו שנפטר וכי כאשר נתבקש היתר בנייה לבניין, אמו נרשמה כבעלים משקולי מס. המבקש אישר כי לפי ההיתר שטח הבינוי צריך להיות מלא.

נטען, בין היתר, כי מדובר באיזור שאין בו רישום קרקעות בטבו, אולם חלק מהתושבים מחזיקים ברשום במיסוי מקרקעין או במס רכוש, כפי המצב במקרה הנוכחי, כאשר המבנה רשום במיסוי מקרקעין על שמה של אמו של המבקש.

דיון והכרעה תחילה אציין, כי לא מצאתי לקבל את טענת המשיב כי לא הוכחה זיקה קניינית מספקת של המבקש לנכס.

...

לאור המפורט מעלה, הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי נדחית.

סוף דבר המבקש כשל בהוכחת איזה מהתנאים הנדרשים בסעיף 229 לחוק לשם ביטול צו ההריסה המנהלי מושא דיוננו.

לפיכך – הבקשה נדחית.