הינה כי כן, אין המדובר כאן בדרישה ל"פקוח צמוד, אקטיבי ושוטף על הפעילות הרפואית המתבצעת מדי יום ביומו, בכל רחבי הארץ, באלפי מרפאות פרטיות על-ידי אלפי רופאים" – כלשון המדינה בטיעוניה; מדובר כאן בדרישה מצומצמת ובסיסית בהרבה, לאמור: להמשיך ולתהות על קנקנו של מכון אחד, שהפרסומים באשר לפעולותיו הרפואיות הטעונות רשוי היו גלויים לעין כל וגם הגיעו לאוזנן של רשויות המדינה והטרידו את אנשיה עד כדי ששוגרה למקום משלחת מכובדת, שנמנעה מלהשלים את החקירה חרף הממצאים המדאיגים שנתגלו.
...
בנטל זה לא עמדה המדינה, וגם מכאן נובעת המסקנה לפיה יסוד הקשר הסיבתי מתקיים במקרה זה.
בשולי הדברים אבקש להתייחס לטענת המדינה, כי יש להישמר פן הטלת אחריות על המפקח תבוא, בסופו של יום, על חשבון אחריותו של המעוול הישיר.
על יסוד כל האמור, סבורני כי דין ערעורה של המדינה להידחות גם כן.
גובה הנזק
לא מצאתי בטענות הצדדים עילה להתערב, לכאן או לכאן, בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בפסיקת הפיצויים.
יחד עם זאת, נראה כי יש להפחית במידת-מה את הפיצוי שנפסק למשיב בראש נזק זה; בהתחשב בכל נסיבות המקרה, הייתי מעמיד את הפיצוי על סך של 240,000 ש"ח.
סוף דבר
התוצאה היא כי הערעורים כולם נדחים, בכפוף להערות בפסקה 36 לעיל.
