רישוי כלבי נחייה לעיוורים

המבקשת הוסיפה עוד כי לאחרונה היתקבל במשרדה מכתב משירות הכבאות, המתריע על הסכנה הטמונה בהותרת מבנים משרתי קהל ללא סדורי כבאות נאותים, כמשמעותם בהליכי רשוי ובדיקות לקראת מתן טופס 4/תעודת גמר (נספח ו').

המשיב 2 הנו עוור הנעזר בכלב נחיה ומוכר כנכה 100%.

...

" בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר-סבא (03.02.98), מנה בית המשפט מספר שיקולים ציבורים, שאינם מהווים רשימה ממצה, אותם ניתן לשקול במסגרת בקשה למתן צו הריסה ללא הליך שיפוטי (פסק הדין התייחס לסעיף 212 טרם התיקון לחוק התכנון והבניה): "יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק.

" ברע"פ 124/01 זאב ניקר נגד מדינת ישראל (מיום 21.02.02), מנה בית המשפט דוגמאות ספציפיות בהן יינתן צו הריסה ללא הליך פלילי בשל פגיעה באינטרס ציבורי: "לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה, והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מדינת ישראל [2] ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל, ובע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחוז תל-אביב [3] הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צוין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות שבהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד, ואולם, בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבנייה ישנה בלתי חוקית." על רקע האמור, ולאחר ששקלתי בדבר, מצאתי כי עלה בידי המבקשת להצביע על קיומו של עניין ציבורי מיוחד המצדיק את הריסת המבנה.

לאור האמור, הבקשה לביטול צו ההריסה השיפוטי נדחית.

גרסת הנתבעת הנתבעת טוענת, כי הנה אשה עוורת מאז שנת 1974 ומוכרת כנכה בשיעור 100% ע"י המוסד לביטוח לאומי.

בעדותה בפני הרשם במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן העידה הנתבעת, כי "הייתי אצלה ב- 1/06, וקניתי ממנה בסכום של 3000 ₪, הייתה איתי התלמידה. לא הסכימה שניכנס לחנות עם כלב, והשאירה אותה בחוץ" (עמ' 2, ש' 17-18 לפרוטוקול מיום 28.02.11).

...

אין צורך לומר, כי אין בכך שום פסול, שכן סעיף 19 לפקודת השטרות [נוסח חדש] מורה, כי "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו". סעיף 19 (ב) לפקודה משלים כי "מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה יהיה אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה ...". בהקשר זה, ייאמר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי הייתה משוכנעת שהשיקים מולאו ע"י דלית לטובת התובעת, משלא נשמעה מפי הנתבעת הטענה כי עמדה על הדרישה שימולא שם הנפרע על גבי השטרות בעת מסירתן לתובעת.

גם עמליה אינה אומרת בתצהירה, כי בכל המקרים בהם הייתה עדה להשלמת פרטי השיקים החסרים ע"י דלית, נרשם שמה של התובעת כמוטב בשיקים שנמסרו לה. משכך, ומשהוכח כי הנתבעת לא הגבילה את סחירות השיקים בדרך כלשהיא, אני קובעת כי השטרות מולאו כדת וכדין ולחובת הנתבעת עומדת חזקת השלמת השטר.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, הנני דוחה את ההתנגדויות ומקבלת את התביעות במלואן.

לטענת הנתבעים, מדובר בכלבה מסוג לברדור, וכי כלבים מגזע זה אינם נחשבים לכלבי שמירה או תקיפה, אלא בדרך כלל הם משמשים כלבי נחייה לעוורים.

...

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של רני אוחנה, מנהל מחלקת תפעול, קידום ורשוי עסקים, חופים ואתרי רחצה והיחידה הסביבתית במועצה (אוחנה), וכן חוות דעת מומחה של מוטי דור, מומחה בתחום הבטיחות בטיולים ופעילויות חוץ (דור).

לפיכך כיום במסגרת עבודות הפיקוח השוטף שמבצעת המועצה בגן הלאומי דואגים עובדיה להסיר "חבלי טרזן" מאולתרים, וכלשונו של העד אוחנה – "בפני עוור לא תיתן מיכשול", כאשר נטען כי אלה שבים ונתלים במקום השכם והערב על-ידי המטיילים (עדות התובע בעמ' 10 ש' 22-21; עמ' 12-11 ותמונות 14-13 לחוות דעת שוסטר ועדותו בעמ' 3 ש' 25-23, 33, עמ' 4 ש' 7-3, 20-11; עדות אוחנה בעמ' 15 ש' 12-11, עמ' 16 ש' 11-8, עמ' 17 ש' 15-14; עמ' 4 לחוות דעת דור ועדותו בעמ' 6 ש' 19-17, עמ' 7 ש' 3-1, 15-8, עמ' 8 ש' 31-28).

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי קפיצתו של התובע למים מבלי יכולת לראות מה מצוי תחתיהם מהווה סטייה מרמת זהירות נדרשת ממטייל סביר בגילו.

במכלול נסיבות המקרה, וגם משנתתי דעתי לשיעור אשם תורם שהוטל בפסיקה במקרים דומים שאליהם הפנו הצדדים, אני קובעת את מידת אשמו של התובע בשיעור של 40% (ראו והשוו, למשל: ע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' כץ, פסקה 17 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין (14.1.2009); ע"א (מחוזי חי') 1256/05 עיזבון מג'יד נ' מועצה אזורית עמק הירדן, פסקאות 30-25 לפסק דינו של כבוד סגן הנשיא ג' גינת (22.4.2008); עניין שמואל, בפסקאות 34-29; עניין קריאל, בעמ' 880; עניין פלוני, בפסקאות 59-56; ת"א (שלום טב') 2165/02 תופיק נ' מועצה מקומית כנרת (31.10.2005)).

סוף דבר התביעה מתקבלת כך שעל הנתבעות לשלם לתובע פיצוי, בניכוי האשם התורם, בסך 190,800 ₪.

לטענתם, הכלבייה נועדה לגידול בעלי חיים או החזקתם, בין לשם טיפוח וגידול כלבים, בין לצורך מכירת גורים, בין לצורך שירותי פנסיון ללא כוונת רווח לכלבי נחייה לעיוורים, בין לצורך פנסיון לכלבים ובין לצורך אכסניה לכלבים נטושים.

...

הבחנה המקובלת עלי באופן שגידול בעלי-חיים ייעשה על קרקע חקלאית, אך החזקה לשם עסק של פנסיון – לא תהא בקרקע חקלאית – כי אם בקרקע עירונית על-פי תכלית של תעסוקה.

נוכח האמור לעיל, הטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק, כאמור, נדחית.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל אני דוחה את התובענה.