ריבית מקסימלית: הגבלות חוק הריבית

בנוסף אני מאמץ גם את קביעתו של כב' השופט ברנר באותה החלטה המאוזכרת בסעיף 9 לעיל ולפיה: "בנפול הריבית ההסכמית, יש לשאוף לבצוע בקירוב של כוונת הצדדים, הכל במיגבלות החוק. משכך, דרגת הריבית הקרובה ביותר לריבית ההסכמית שנפסלה, היא הריבית המכסימלית הקבועה בצו הריבית. כידוע, דוקטרינת הבצוע בקירוב הוכרה במשפט הישראלי, בין מכח סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ובין מכוח עיקרון תום הלב החוזי (ע"א 2686/99‏ אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ, פ"ד נה(5) 365 (2001)); רע"א 8671/16 יהודה דורון נ' עמיר גלעד (פורסם בנבו, 21.02.2017)). לעומת זאת, החלה של ריבית נמוכה לאין שיעור, לפי חוק פסיקת ריבית, אינה משקפת את כוונת הצדדים ובודאי שאין היא משקפת את הנהוג ביחסים שבין מלווה חוץ בנקאי או בנקאי, לבין לווה עסקי שנוטל הלוואה בסדר גודל שנועד לממן פרוייקט בנייה רחב הקף." תחולת חוק הריבית וצו הריבית בשונה מהעניין אשר נידון בפרשת לוקרנו בו בחן בית המשפט העליון את תחולת חוק הריבית בראי תכליותיו משום שההלוואות שניתנו שם לא נפלו באופן נקי בלשון הגדרות "מלווה צמוד ערך", הרי שבמקרה שלפנינו אין חולק שמדובר בהלוואה צמודה למדד.

...

סוף דבר - עסקיה של החברה לא צלחו, סבלנותם של נושיה פקעה, מונה לה כונס נכסים [פר"ק 56504-12-16 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' נ.ב.ע בע"מ ואח' – להלן – "תיק הכינוס"], והתובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החברה (שאינה יכולה להתברר עקב עיכוב ההליכים כנגדה במסגרת תיק הכינוס) וכנגד הנתבעים כערבים לחיוביה.

תכליתה האובייקטיבית של ההוראה, דהיינו בחינת מארג התכליות של חוק הריבית עצמו, מביאה למסקנה כי העובדה שמלכתחילה לא נקבעה ריבית המשולמת לאחר חלוף מועד הפירעון, כסנקציה בגין פיגור בפירעון ההלוואה, אינה שוללת את היכולת להשקיף על הריבית המשולמת בפועל לאחר חלוף מועד פירעון הקרן כריבית פיגורים למעשה, וזאת שעה שפרשנות נוגדת תפגע בתובעת, ובשים לב לכך שעניינם של הנתבעים, וכמבואר כבר בסעיף 10 לעיל, אינו נופל בגדר תכלית החוק, דהיינו במצב שקיים בו החשש כי נכרתה עסקה שכל כולה אינה אלא אמצעי לעקוף את הוראות החוק ולהביא לניצול הלווה החלש [ראו פרשת לוקרנו – סעיף 9 לפסק הדין].

סוף דבר תוצאת הדברים - ניתנת לנתבעים הרשות להתגונן מפני התובענה, ברם היא מסויגת לטענות המפורטות ברישא של סעיף 17 להחלטה זו, ואין עוד מלבדן.

בהתאם, עותרים המבקשים לקבלת סעדים הצהרתיים ואופרטיביים וטוענים, כי המשיבות הפרו את מיגבלת הריבית המאקסימאלית שהותרה בחוזרי המפקח ואת חובת הגילוי לגבי שיעור הריבית הגלום בפוליסה והיותו מעל הריבית המאקסימאלית המותרת.

יש להדרש לתוכנה ומהותה של תוספת תת-שנתית, וזאת בשים לב לנורמה המשפטית היוצקת תוכן למונח ריבית הקבועה בסעיף 1 לחוק הריבית: "ריבית" – כל תמורה הנתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר, למעט כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי הצמדה לשער החליפין של המטבע הישראלי, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר שמפרסמת הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה.

...

לא הבאתי בחשבון את הוצאות המלווה על גביית המילווה, ואכן סבורני שעקרונית אין הוצאות המלווה נוגעות ללווה.

לפיכך, סבורני, כי מבוטח סביר אכן היה יכול בנקל לעמוד על היעדר החפיפה בין הסכומים ולברר את הסוגיה האמורה מול חברת הביטוח.

סוף דבר המבקשים נעדרי עילת תביעה ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשת האישור.

משכך, נקבע כי בהתאם לסעיפים הרלוואנטיים בחוק הריבית ובצו הריבית, שהם דינים קוגניטיים, הסכם ההלוואה היה כפוף למיגבלה הקבועה בהם, ולפיה הריבית המאקסימאלית אינה יכולה לעלות על 13% בלבד.

...

ערעורם של החברה והערבים החברה והערבים העלו בערעורם שלוש טענות עיקריות, אשר דינן להידחות, וזאת, בעיקרו של דבר, מהטעמים שנזכרו בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי.

לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבוע שתשלום המע"מ "המגולגל" על הלווה בעסקה למתן אשראי הוא חלק מהתמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, ומשכך הוא כלול בריבית כהגדרתה בחוק הריבית.

אדגיש כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם לשונו הרחבה של סעיף החוק המגדיר את המונח "ריבית" ועם תכליתו, כאמור לעיל, אשר נועדה לכלול בתוך מגבלת הריבית את כלל עלות ההלוואה מבחינתו של הלווה – בין אם רכיבי העלות מכונים "ריבית" ובין אם הם מכונים בשם אחר.

לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות אף את ערעורה של המלווה, וכי כל צד יישא בהוצאותיו.

המונח "אשראי" לא מוגדר בחוק זה, אולם הגדרתו המילונית לפי מילון ההווה של האקדמיה ללשון העברית היא "זכות שניתנת ללוֹוה או לקונה על סְכום מסוים שיחזיר לאחר זמן; זכות השמוש בסחורות ובשירותים או זכות הקניין עליהם בלי תשלום מיידי". על מנת לאפשר את אכיפתן של המיגבלות האמורות, סעיף 6 לחוק הריבית מוסיף ומורה: "מצא בית משפט, כי ריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת יפחית הוא את הריבית לשעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה, הכל לפי הענין ...". הסדר זה אינו מעניק לבית המשפט שיקול דעת משמעותי בהתמודדות עם חוזה הלוואה הקובע תשלום של ריבית מופרזת, אלא קובע סעד אופראטיבי אחד: הפחתת הריבית המפורזת לשעור הריבית המרבי הקבוע בצו.

...

סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור.

ספק אפוא אם אכן נפל פגם של אי-חוקיות בהסכם הפשרה השני; ולגבי דידי, בהינתן הספק ובהינתן השלב שבו מצוי הסכסוך – ערעור בהליך לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט – סבורני כי אין מקום להידרש לשאלה זו. עקרון סופיות הדיון, מורה כי בית המשפט לא יבחן מחדש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, ולא יבטל פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט.

אם לא כן, אין לדבר סוף, ואין טעם ממשי בפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה (ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר, פסקה 12 (30.5.2021)).

כן מגביל החוק את הריבית שרשאים אותם גופים מלווים לגבות – סעיף 5 לחוק קובע רף מקסימלי לריבית חוץ-בנקאית, וסעיף 6 קובע רף מקסימלי לריבית פיגורים.

...

בית משפט קמא התייחס גם לטענת המערערים לפיה חזקה שלאומי קארד מקיימת את הוראות ניהול הבנקאי התקין (נב"ת) 359 החלות עליה, ובהתאם להן – כי היא אינה משלמת למימון ישיר עבור הפניית לקוחות אליה; ולמסקנה המתחייבת מכך לגישת המערערים, לפיה מימון ישיר היא המלווה.

משכך, בהתאם לפסיקה שאוזכרה לעיל, די בכך בשלב זה כדי להיעתר לבקשת האישור.

לאור כל האמור; אציע לחברותיי לקבל את הערעור ולאשר את הבקשה לניהול תביעה ייצוגית בעילות ובסעדים שצוינו לעיל.

משהגעתי למסקנה לפיה יש לקבל את הערעור, דין הערעור שכנגד, העוסק בדרישתה של מימון ישיר לפסיקת הוצאות לטובתה – להידחות.