לימים טען התובע, כפי שהוא טוען גם בתביעה הנוכחית, שההסדר המתואר היה בלתי חוקי, בין השאר מפני שהוא נועד לעקוף את המיגבלות הרגולטוריות, ומפני שהבנק ואיתן גבו ריבית בשיעורים החורגים מן המותר על פי הדין באותה עת.
דברי ימי ההתדיינויות בין הצדדים
על רקע אי-עמידת החברה בהתחייבויותיה כלפי הבנק, ובכלל זה ההתחייבויות לפרוע את ההלוואות, הגיש הבנק בשנת 1986 תובענה נגד החברה, נגד אסנין ונגד אישתו ובנותיו (ת"א 1290/86 בבית המשפט המחוזי בחיפה).
המסקנה שאליה הגעתי מייתרת את הצורך לידון בטענות סף אחרות שהעלה הבנק, ובכלל זה הטענה שלאסנין אין עילת תביעה עצמאית כלפי הבנק מכיוון שהחשבון שהתנהל בבנק היה חשבונה של החברה, וכל אחריות שניתן לייחס לבנק בנוגע לניהול החשבון, אחריות שהבנק כפר בה, מקימה – אם בכלל – עילת תביעה לחברה ולא לאסנין.
...
בדומה לכך, כשהרלב העידה שהיא פגשה את אסנין לאחר שנת 1993, עת החלה לטפל בעניינם של החברה ואסנין, ובשום הזדמנות לא נטענה טענה בנוגע לגובה החוב, אזי – באין ראיה לסתור – המסקנה המתבקשת היא שלא נפל פגם בהסכמתם של החברה ואסנין בהתקשרויות השונות עם הבנק בנוגע לחוב ולהסדרי פירעונו, החל משנת 1986 ואילך.
סיכומו של דבר, מסקנתי היא שאין מנוס מדחיית התביעה, בין אם מפני שיש תוקף להסכמתו של אסנין בנספח א' להסכם פז כמו גם בהסכם 88 ובהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת"א 1290/86, ובין אם מפני שאסנין לא הוכיח את תביעתו לגופה.
נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בשאר הטענות שהעלה הבנק.
