רגולציה של שירותי אמבולנס

היא גם לא מסרה לו דף בדמות "דע את זכויותיך" שם היא מעניקה לו מידע בכל הנוגע לטפול הניתן אל מול אופציות התשלום, כל שכן מדובר במידע שעוגן בחקיקה (ראו תקנות מגן דוד אדום (אגרת הסעת חרום באמובלנס), תשס"ו-2006), וכי מדוע נציגיה מחויבים להסתיר את המידע עת מגיע מטופל שכבר הגיע לקבלת טפול וזאת מתוך חשש שלא יתפנה לבית החולים כשהמלצתם היא להתפנות לבית החולים אולם ורק באמבולנס אולם מנגד טוענים כי לא הייתה חובה להתפנות באמבולנס עקב מצבו הרפואי דבר שמסכל את אפשרותו לקבל החזר מקופת החולים – אולם זאת לאחר שכפתה עליו, הלכה למעשה, לעשות שימוש בשירותיה, כאילו עתה ניתן למסור לו את המידע האמתי בכתב משכבר קיבל טפול רפואי.

האחד ייקח זאת למקום כי מומלץ בשל מצב רפואי והאחר בשל קבלת עדיפות (יכול ויש בכך גם לחסוך לו זמן כי החובש מלווה אותו, יטפל ברשום או ידבר בשמו – דבר כשלעצמו יכול להקנות לו עדיפות כשהחובש יודע ומנוסה ויכול ויש לו שיח משותף עם העוסקים במערכת הרפואה עת רואים שהוא חובש כשמגיע עימו ויכול ועצם הלווי מלמד על מצב המצריך הגעה באמבולנס מבחינה רפואית ויקנה לו עדיפות – מחשבה שכלל אינה מופרכת עת מומלץ לו כאמור להגיע באמבולנס מעבר לכך שיגיע יותר מהר באופן בטיחותי לרבות בשל מצב רפואי) – אולם איך נדע אם לא נאמר לו מכיוון שאסור לפרט את השיקולים באופן שיגרום לאחר לקבל החלטה אחרת שלא לנסוע באומבולנס כשלא הוצג כל מקור נורמאטיבי לרבות נהלים כתובים כי זוהי ההנחיה של הרגולטור כלפי הנתבעת או נהלים אף בתוך הנתבעת על פיהם היא פועלת בכל רחבי הארץ? ודוק; איני בוחנת את סבירות ההחלטה שלא לגלות משגם אין זו סמכות בית משפט זה לבחון את סבירות ההחלטה אולם כל עוד אין נוהל שקובע כך – ומכל מקום הוא לא הוצג – הרי שהנתבעת לא עמדה בחובת הגילוי של כל פרטי העסקה משגם אם מדובר באגרה שמהוה את עיקר התקציב של התובעת לדבריה, הרי שעצם גבייתה אמורה להיות גלויה.

...

אומנם בסופו של דבר קופת החולים מכריעה האם להשיב אגרה אם לאו, אולם בסיטואציה שנוצרה עולה כי הנתבעת ידעה שלא יהיה אשפוז ויכול ולא יקבל החזר, והראיה ששכשפנה אליה בנוגע להמלצתה לנסוע באמבולנס לא הסכימה להשיב כי היה צורך להתפנות באמבולנס אלא כי המטופל "מחליט האם להיענות לבקשה אם לאו" להתפנות באמבולנס אולם הוא אינו מחליט אם אין לו כל אלטרנטיבה ולא מוצגת כל אלטרנטיבה כי לדבריה אסור לה להציע אלטרנטיבה אלא עליו להסיק לבדו ולדרוש לסרב להתפנות ולמלא טופס עת לא הוצג לו הטופס כדי לבחון זאת ואז יחתום שלוקח אחריות ונוסע לבד משלטענתה הסכים – וכי מדוע הסכים? כי המליצה לו לנסוע באמבולנס על כל המשתמע מכך מבחינת מסקנתו של המטופל הסביר כמתואר מעלה, ומכאן אותו פוטצייאל להטעות.

על כן, אין בידי לקבל כי המטופל קיבל את המלצת החובש "מרצונו החופשי, בחירתו האישית ומדעת" כפי שצוין בכתב ההגנה משניתנה לו רק אופציה אחת הממליצה לו להתפנות באמבולנס ואם בשל מצבו הרפואי עסקינן, היה עליה לכתוב זאת על מנת שיוכל להתמודד מול קופת החולים לצרכי החזר אולם מקום בו היא מסרבת לרשום שקיים היה צורך רפואי וכי מרצונו החליט לנסוע באמבולנס – הרי שמדובר בסתירה פנימית.

בתקופה אליה מתייחסת התביעה התובעות לא הטיסו נוסעים לאסדות הגז, והמועד הראשון לטיסה לאסדות הגז היה בחודש אוקטובר 2010; הרבה פעמים היו קיצור כוננות, אך על כל 4 קיצורי כוננויות יש הזנקה אחת; עקב כך שחברות הביטוח מסרבות לשלם עבור הפינויים, גם במקרים שצריך לפנות בפינויים אויריים מד"א שוקלת מספר פעמים, ולעיתים "פספסו" (דהיינו: מתו) נפגעים כתוצאה מכך; הם פנו לרגולטור על מנת להוסיף מספר שקלים לפוליסות ביטוח החובה לממן השרות של פינוי בהיטס, והרגולטור השיב להם שחברות הביטוח כבר גובות תשלום עבור שירות זה; מד"א כארגון הצלה לאומי לא יודע לתפעל ולתחזק מסוקים, משימה זו היא מעבר ליכולתו, במיוחד בנושא של בטיחות הטיסה.

...

בנסיבות אלו סבור אני שהייתה הצדקה לפינוי האווירי של הנפגע לפי הקריטריונים של מד"א, גם אם הרופא אמר שיש לפנות הנפגע באמבולנס.

לאור אופי הפציעה והחשש לקטיעת האמה של הנפגע, סבור אני שהייתה הצדקה לפינוי אווירי של הנפגע.

בנסיבות אלו סבור אני שדי בכך כדי להוכיח את העובדה שהנתבעת היא אכן הייתה המבטחת בכל המקרים הנטענים בתביעה זו. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, כדלקמן: 1) את הסך 264,298 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (19.3.12) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

לטענת מד"א, אין בסיס לטענות השהוי וההתיישנות בשים לב לפעולות הגבייה שננקטו במהלך השנים או קודם למתווה ההסדרה, בסיועם ובידיעתם של הרגולטור והמחוקק.

בשולי הדברים יצוין, שמגן דוד אדום עומד היום, ובשנה האחרונה, בחזית המאבק במגפת הקורונה, ואישור בקשה להגשת תובענה ייצוגית, להשבת אגרות ואי גבייה של אגרות בגין שירות שניתן בפועל, על סך מוערך של 14.75 מיליון ₪, צפוי להסב נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של מגן דוד אדום ולציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה לכאורה מניהול התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה ולציבור (השוו: סעיף 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות).

...

בת.א. 2154/05 גור אלי נ' חב' הדקה התשעים בע"מ (מיום 3.12.2006), נקבע כדלהלן: "בהעדרה של עילת תביעה אישית יהיו טיעוניו של התובע טובים ומוצקים ככל שיהיו – הרי דין תביעתו להימחק ולא ניתן יהיה לבררה במסגרת תביעה ייצוגית. קיומה של עילת תביעה אישית מהווה תנאי בסיסי לצורך הכרה בתובענה כתובענה ייצוגית ובהעדרה, פול תיפול..." (עמודים 5 – 6).

יוצא אפוא, שהתנאי הראשוני והבסיסי הנדרש לצורך אישור תובענה ייצוגית אינו מתקיים בענייננו ובכך מתייתר הדיון ביתר התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות.

אין מדובר במקרה החריג, שבו יורה בית המשפט על החלפת התובע המייצג, ללא בקשה לעשות כן. סוף דבר לנוכח כל האמור בקשת האישור – נדחית.

במסגרת ההשקה בין פעולות שני הגופים הנ"ל בשני אירועים רפואיים נפרדים, סברה הנתבעת כי נפלו פגמים באופן ההתנהלות המקצועית של התובעת, ועל כך דיווחה היא לגורם המוסמך במשרד הבריאות האמון על פקוח ורשוי שירותי אמבולנסים.

לטעמי, בסיטואציה בה עסקינן, עת מדובר בהעברת מידע לגוף רגולטורי לצורך בדיקה והפעלת סמכויות ככל שיימצא מקום לכך, מוקד העניין הוא בהגנה הקבועה בסעיף 15(8), העוסקת בסיטואציה ספציפית מסוג זה. לפיכך, אתמקד תחילה בהגנה זו. סעיף 15(8) לחוק קובע הגנה לפירסום לשון הרע שנעשה בתום לב ביחס לפירסום כדלקמן: "(8) הפירסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פירסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. (ההדגשה הוספה)

...

בענייננו, מהטעמים שפורטו לעיל בדיון בהגנת תום הלב, סבורני כי התנהלות הנתבעת לא סטתה מסטנדרט סביר.

גם מהטעם האמור דין התביעה בגין רשלנות להידחות.

סיכומם של דברים: התביעה נדחית.

מדובר בטיעון שהוא בגדר "עלה תאנה", נוכח זהות האינטרסים בין המשיבות למד"א. בין מד"א למשיבות קיים "קשר גורדי", היוצר ניגוד עניינים מובנה, שכן למד"א אינטרס מובהק בקיום השרות של פינוי בהיטס, כך שיש לה אינטרס לאשר יותר הזנקות לפינוי מוטס, כדי שלמשיבות תהיה זכות קיום כלכלית, שאם לא כן - השרות ייסגר.

רגולציה נידרשת בהקשר זה, הן במישור קביעת קריטריונים לפינוי מוטס (ויצוין כי נוהלי מד"א אינם תואמים בהכרח את המלצות ועדת שמיס לגבי הקריטריונים לבצוע פינוי מוטס), והן במישור קביעת התעריפים ומקורות המימון של מערך הפינוי המוטס.

...

לפיכך סבורים אנו כי דין התביעה בגין פינוי זה היה להידחות.

בנסיבות אלה, בהתחשב במהות הפגיעה, הדימום הרב והחשש מקטיעת האמה, או למצער חשד לקריעת עורקים וגידים המחייבת הפניה למרכז רפואי על אזורי, סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי בנסיבות המקרה, ההחלטה על הזנקת מסוק לפינוי הנפגע הייתה סבירה.

קביעתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו ולא ראינו להתערב בה. הפינויים השנויים במחלוקת - סיכום ביניים נוכח מסקנתנו כי המשיבות לא עמדו בנטל להוכיח את סבירות ההחלטה בדבר פינוי מוסק בעניינם של מר מוחמד צואפטה ומר וואסה גירמאו (סעיפים 84 ו - 85 בפסק הדין), יש לדון בטענה כי מדובר במקרים הנופלים לטווח הטעות הסביר - שכונה "מיון יתר" או "Over Triage", והוערך על-ידי ועדת שמיס בשיעור של כ - 10% מכלל הפינויים מדי שנה.