ראיות לכאורה בעדות יחידה של שותף לעבירה

הלכה למעשה, מופנה הערר בעקרו כלפי החלטה נוספת, מיום 11.5.2021 (השופט ע' דרויאן-גמליאל), שניתנה בגדרי ההליך האמור, ובה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר במיוחס לו. רקע עובדתי נגד עלי הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות נשק וניסיון רצח, על דרך של ביצוע בצוותא.

כל אלה, כך המשיבה, מחזקים את המסקנה הלכאורית, כי עלי הוא שנהג במכונית, והיה שותף לבצוע העבירות – בפרט נוכח תוצאות השיחזור שערכו חוקרי המישטרה, על יסוד הודעותיו של מוהנד.

לטענתו, זיהויו כמי שנטל חלק בארוע הירי, נשען אך ורק על עדותו של מוהנד, שהיא עדות יחידה, כבושה לכאורה, המעוררת סימני שאלה רבים, ואינה מקימה את הרף הראייתי הדרוש לצורך מעצר.

...

דיון והכרעה לאחר שנדרשתי לטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, בכתב ובעל-פה, בחנתי את חומרי החקירה, וקיימנו גם דיון משלים בעניין, דומני כי נכון יהיה להעתר באופן חלקי לערר, במובן זה ששאלת המעצר עד תום ההליכים, תובא שוב לפני בית המשפט המחוזי, לאחר שיוגש תסקיר מעצר משלים, שבגדרו תיבחן חלופת המעצר החדשה שהציע עלי, בהודעתו מיום 24.10.2021.

לא אכחד, למסקנה זו הגעתי לא בלי התלבטות, שכן בפי עלי טענות משמעותיות, ראויות להישמע, ביחס לראיות התביעה נגדו.

כפי שנקבע בבית משפט זה לא אחת: "בשלב הנוכחי של ההליך העיקרי, טענת העורר בדבר כרסום בחומר הראיות אינה יכולה לעזור לו. קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של 'אם נאמין': 'אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?'" (בש"פ 215/19 סלאימה נ' מדינת ישראל, והאסמכתאות שם (22.1.2019)).

בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 411-406 (2005) (להלן: עניין רוזנשטיין) נקבע, כי הפורום הראוי לשפיטה בו יועמד אדם לדין, הוא במדינה אשר אליה מופנות מירב הזיקות הקושרות בינה לבין הנאשם והעבירות המיוחסות לו- "מרכז הכובד של העבירה". אכן לכאורה, "מרכז הכובד" של העבירות בעניינינו נמצא בישראל, וזאת נוכח מקום ביצוע העבירה, מקום ביצוע חלק מהחקירה והיותם של המשיבים אזרחי ישראל.

כידוע, במקרה של עדות שותף קיימת דרישה לחזוק בהתאם להוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 הקובע, כי "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה...". בעוד שלשם הרשעה על סמך הודאת נאשם נידרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". ככלל, "דבר מה נוסף" היא תוספת "מאמתת" ולא "מסבכת". לפיכך, ככלל, די בראיה המאשרת במידה מסוימת את תוכן ההודאה ואין צורך להדרש לראיה המצביעה דוקא על המערער כעל מי שביצע את העבירה (ע"פ 3577/12 פריח נ' מדינת ישראל (23.7.2014)).

...

אשר על כן, גם דין טענה זו להידחות.

שילוב חומר ראיות זה, כאמור, מעלה בפני עצמו חשד כבד לביצוע העבירות, ואני סבורה שמארג ראיות זה קושר את המשיבים לביצוע המעשים המיוחסים להם, וממלאים אחר דרישת ה"אחיזה לאישום" הקבועה בסעיף 9 לחוק.

סוף דבר מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מקבלת את העתירה ומכריזה על המשיבים כברי-הסגרה לצרפת, בגין העבירות המיוחסות להם בבקשת ההסגרה.

אך תחת זאת, הודה סלים במפורש כבר בתחילת חקירתו בכך שידע כי בכוונת אדהם לבצע רצח, ורק מאוחר יותר חזר בו מגרסה זו. העובדה שהגירסה המלאה הראשונה שמסר הצביעה על כי סלים ידע שבכוונת שותפו אדהם לבצע רצח, מלמדת דוקא ש"הייעוץ המשפטי" שנתנו לו השוטרים לכאורה לא היוה גורם למסירת ההודאה, וכפי שנמסרה מלכתחילה.

משסלים הוא שותפו של אדהם לדבר העבירה, דורש אף סעיף 54א לפקודת הראיות תוספת ראייתית לעדותו, על מנת לאפשר השענות עליה לצורך הרשעת אדהם: 54א.(א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה.

...

המסקנה כי לא עלה בידי אדהם להצביע על פגיעה כזו, מקובלת עליי.

בעת עדותו במשפטו עמד סלים לדין כמי שביצע בצוותא רצח כפול, ובעת עדותו בפעם השלישית, סלים היה כבר רוצח מורשע.

העונש שנגזר עליו הולם את חומרת מעשיו, ואין כל עילה להתערב בו. סוף דבר, אם תשמע דעתי, נורה על דחיית שני הערעורים.

ראיות לכאורה: בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יש לבחון האם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של שותפו לעבירה, אלא אם קיים דבר לחיזוקה.

...

אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב 1 לפיה לא ניתן לקשור את מכשיר הטלפון הנייד המסתיים בספרות 303 למשיב 1.

ואולם, אין בידי לקבל הטענה לפיה אין ראיות לכאורה באשר לאישום זה. גרסת שריף באשר לאישום זה אינה עומדת לבדה, אלא נתמכת בראיות נוספות ובאישומים נוספים שיש בהם כדי להוות חיזוק לגרסתו של שריף.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה בכל הנוגע למשיבים 1 ו-3 וחולשה ראייתית באשר למשיב 2.

נוכח כל האמור אני מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.

בנסיבות אלה, בהן הראיה היחידה נגד מ' ש' היא הפללה בידי שותף לעבירה שאפשר כי ביקש להפחית ממעורבותו-שלו, איני סבור שטענת ההפליה היא כה דומינאנטית, שיש לתת לה ביטוי בשלב זה של ההליך.

גם אם נניח שבשלב הראיות לכאורה יש לבחון קיומה של תוספת ראייתית מסוג זה (על המחלוקת בשאלה זו ראו מ' לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים – בחינה נוספת" משפטים לד(3) 549, בעמ' 577 (תשס"ה)), לשיטתי התוספת מצויה בדו"חות הפעולה שבחומר.

...

על רקע זה, אני קובע קיומן של ראיות לכאורה למעשים מושא האישום הראשון.

אמנם, הוא לא הועמד לדין בגין כך משלא נמצאה תוספת ראייתית להודאותיו במעשים אלה, אך סבורני שבאמדן מסוכנותו אין להתעלם מכך שלדבריו-שלו השתתף ביידוי האבנים האמור, שוחח עם חבר על נטילת רימונים ממנו לצורך ביצוע פיגוע, או השתתף בהפרת סדר במסגד אל-אקצה תוך יידוי אבן לעבר שוטר.