ראיה ראשונית מומחה שיקומי

בנוגע להוכחת הליקוי עצמו, שמנע ממנו להגיש תביעה חדשה, התובע נבדק על ידי שני רופאים מטעמו שמסרו חוות דעתם (ד"ר פסברג רופא מישפחה וד"ר מערבי – מומחה לגריאטריה ושקום).

זאת ועוד, ישיבות הגישור ומה שביניהן התנהלו בליווי צמוד של בא כוח התובע, שקבל הנחיות ממרשו, או שלא היה זקוק להן, שהרי החזיק בידיו יפוי כח ולא הוכח שזה בוטל או הוגבל לתביעה הראשונה, הא הראיה שהגישור המשיך להתנהל גם אחרי מחיקת התביעה הראשונה.

...

לא הוכחה הודאה בזכות הטענה כי סעיף 9 לחוק ההתיישנות חל - הודאה בקיום זכות – דינה להידחות.

גם הטענה הנוספת של הנתבע לפיה אין להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ויש לכלול במנין הימים את התקופה שבה התביעה הראשונה הייתה תלויה, מהסיבה שהתובע התרשל בניהול תביעתו, נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית על הסף בשל התיישנות.

כך ברע"א 3826/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף חאמד (2003) במסגרתו נדון מקרה בו התובע אשר נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה על פי חוק הפלת"ד, המציא לידי מומחה שקום שנתמנה ע"י בית המשפט מסמכים של המל"ל אשר כללו קביעות הועדות הרפואיות של המל"ל בעיניין הגדלת שיעור הנכות של הנפגע.

גם אם אכן קיים חשש שכזה, הרי שראשון במעלה אנו שמים את הצורך לשמור על עצמאות הכרעתו של מומחה בית המשפט ואם זה יסבור כי רק חלק מנכותו הקיימת של הנפגע יש לייחס לתאונה לגביה נדרשה חוות דעתו יש לאפשר לו את אותה חירות מקצועית לקבוע כך ועל בית המשפט יהא להכריע מה הנכות שתיקבע בסופו של יום בגין אותה תאונה (האם לייחס לה רק את החלק שנקבע ע"י המומחה או שמא לצרף אליה את כלל הנכות שיוחסה לנפגע בחוות הדעת או אולי להתיר הבאת ראיות לסתור ביחס לתאונה הראשונה – עניין הנמצא בסמכותו ובשיקול דעתו של בית המשפט למעשה אף אם לא הוגשה בפועל בקשה שכזו מטעם מי מהצדדים וכיוצ"ב).

...

בית המשפט המחוזי שם קבע כי אין לפסול המצאת המסמכים לידי המומחה ואולם בית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור של חברת הביטוח וקבע כי אין לאפשר המצאת המסמכים הנ"ל לידי המומחה מאחר שמדובר בחוות דעת שאין להמציאם לידיו על פי תקנה 8 לתקנות המומחים וכך הובהר באותו עניין ע"י כב' הש' אור: "לדעתי, הדין עם המבקשת. ראשית, ארבעת המסמכים הנדונים אינם מסמכים בדבר "טיפול רפואי שניתן למשיב" או בדבר "בדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול", כמובנם בתקנה 8(א) של התקנות.

כך נקבע בפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון כדוגמא בעניין לה נסיונל הנ"ל- "בתביעה המובאת על-פי חוק הפיצויים אין החוק מתיר להציג בפני מומחה ממונה מטעם בית-המשפט חוות-דעת של מומחה מטעם אחד הצדדים...עם זאת שני הטעמים אינם מתקיימים מקום שבו מבקשים להציג בפני מומחה ממונה חוות-דעת של מומחה אחר, שנתמנה גם הוא על-ידי בית-המשפט, בין שמבקשים להציגה טרם הכנת חוות-דעת המומחה ובין שעושים זאת במסגרת החקירה הנגדית, שכן מומחה שמונה מטעם בית-המשפט נהנה מחזקת תום-הלב וההגינות ...על-פי ההלכה ניתן להציג בפני מומחה ממונה חוות-דעת של מומחים ממונים אחרים שנתמנו באותו משפט עצמו, בין באותו תחום ובין בתחומים אחרים, אף בטרם הוכנה חוות-דעת המומחה " (הדגשה שלי – צ.ו; וראו בדומה רע"א 333/89 שלוח חברה לביטוח בע"מ נ' ידידים (1989)) לכאורה ניתן לטעון כי הרציונל בעניין מסירת חוות דעת של מומחה אחר אשר מונה ע"י בית המשפט לעיונו של מומחה בית המשפט דומה לזה הנוגע למסירת קביעות המל"ל שכן אף קביעות אלו אינן של מומחה מטעם אחד הצדדים והם לכאורה אוביקטיביות, ואולם על אף שכך מצא בית המשפט העליון לחלק בין הדברים ואפשר שהדבר נובע מכך שאת מומחה הועדה הרפואית לא ניתן לחקור על חוות דעתו להבדיל ממומחה אחר מונה ע"י בית המשפט (בהערת אגב נציין כי בעניין ידידים הנ"ל לא מצא בית המשפט לנקוט בגישה רחבה בה נקט בעניין לה נסיונל הנ"ל והבהיר כי ניתן להציג חוות דעת של מומחה אחר שמונה ע"י בית המשפט דווקא בתחומים רפואה קרובים אך לא באותו עניין וזאת על מנת לוודא שלא תקבע לנפגע נכות חופפת מאידך כאשר עסקינן בחוות דעת בתחומים זהים לרבות חוות דעת המתייחסת לקביעת מומחה בית המשפט לגבי תאונה קודמת הצגתה למומחה נאסרה).

הבקשה נדחית.

התובע, בתשובתו לתגובת הנתבעות, טוען כי הן מנסות לאחוז בחבל משני קצוותיו, מחד הן טוענות כי לשם הנחת תשתית ראייתית לענין צרכיו השיקומיים של התובע, יש צורך שמומחה רפואי יקבע את הצרכים הללו, ומאידך, הן מיתנגדות למינוי מומחה רפואי לצורך קביעת צרכי השקום והתעסוקה של התובע.

כאמור לעיל, הבקשה הראשונה למינוי מומחה שקומי נדחתה בשל המועד בו הוגשה.

...

לסיכום, אני דוחה את הבקשה החוזרת למינוי מומחה בתחום השיקומי-תעסוקתי.

יחד עם זאת, ממקרא פרוטוקול עדותו של התובע עלה כי בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי וכן במסגרת התביעה לאובדן כושר עבודה שהגיש התובע לכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת כלל") לא ציין התובע כי היה עובד של החברה אלא רק כי שימש כמנהל חברת מחשבים והגרסה לפיה עבד כטכנאי וכי עבודתו הייתה כרוכה בעבודה פיזית התגבשה לראשונה בעיקרה בסמוך להגשת ראיותיו בהליך זה, או ליתר דיוק כאשר נפגש עם גב' דגנית כץ מרפאה בעסוק מטעמו של התובע ביום 24/11/19 כארבע שנים לאחר התאונה ולקראת הגשת ראיותיו לבית המשפט (עמ' 2-3 לפרוטוקול).

עוד יצוין כי מעדותו של התובע (עמ' 3 לפרוטוקול) עלה כי התובע לא מסר מידע זה למומחה השיקומי פרופ' דודקביץ ובהמשך עדותו עלה (עמ' 18-19 לפרוטוקול) כי אף לא מסר פרטים אלה לחברת כלל, מבטחת התובע בפוליסת ביטוח אובדן כושר עבודה, דבר שהביא את חברת כלל לאחר שנודעו לה הפרטים בעקבות חקירות שבצעה, להפסיק זמנית את תשלומי אובדן הכושר ואילץ את התובע להגיע עימה לפשרה בערכים שאינם מגלמים פיצוי בגין אובדן כושר עבודה מלא.

...

במסגרת התגובה שהגיש התובע טען התובע כי אין מקום להיעתר לבקשת הנתבעת להשלמת סיכומיה ולצירופו של החוזר העדכני של משרד הבריאות לאחר שלב הגשת הסיכומים ולאור עיקרון סופיות הדיון.

לנוכח האמור ומן הנימוקים שפורטו לעיל סבורני כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הסיכון שלא תאושר לו במסגרת אביזרי השיקום שהוא זכאי להם כנפגע עבודה ברך ממוחשבת פיצוי בסך של 450,000 ₪ (סכום זה מביא בחשבון החלפה אפשרית של הברך הממוחשבת).

בהתחשב בתנאי מגוריו הנוכחיים של התובע ובשים לב להתאמות הדרושות על פי חוות דעת המומחה השיקומי מטעם בית משפט, ובהיעדר חוות דעת נגדית מטעם התובע, סבורני כי הסכום שקבע מר ברלינר המומחה מטעם הנתבעת אינו חורג מן הסביר לעניין ביצוע התאמות הדיור הדרושות למצבו של התובע.

בנסיבות אלה, יש לנכות מסכום הנזק הכולל שהתובע זכאי לו את הסך של 4,474,708 ₪ בגין תגמולי מל"ל. סוף דבר סיכומו של דבר, ולאור כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע, בגין נזקיו תולדות התאונה מיום 16/10/15, ובניכויי תגמולי מל"ל, סך של 541,292 ₪.

מתוך ראיה זו של מעמד המומחה וחזקת התקינות המקצועית המוקנית לו בשל כך, הרי שפסילת חוות דעתו ומינוי מומחה אחר תחתיו ייעשו במקרים בהם מתקשה בית המשפט לאמץ את חוות הדעת בשל חוסר מהימנותה של חוות הדעת או בשל חוסר מהימנותו של המומחה עצמו, היורדים לשורש העניין וכאשר עלול להגרם עוות דין למי מהצדדים (רע"א 6117/19 פלוני ואח' נ' המרכז החינוך העצמאי לת"ת ובתי ספר ואח' [9.12.2019]).

מצאתי כמשכנעים את דבריו של המומחה, לפיהם בשלב הראשון של הריפוי אין הבדל בין פיזיותראפיה ובין ריפוי בעסוק בכל הקשור לשקום הפגיעה, אלא רק בשלב מאוחר יותר, וכן כי בפועל ביצע התובע את אותם התרגילים הן במסגרת מכון הפיזיותרפיה והן בהמשך, במסגרת מכון הריפוי בעסוק.

...

מכל האמור לעיל, לא מצאתי ממש בטענת התובע לפיה מילא המומחה את הצהרת ניגוד העניינים בחוסר תום לב. לא מצאתי כי הסתיר קשר או זיקה בינו ובין הנתבעים או באי כוחם; לא מצאתי כי הסתיר קשר או זיקה בינו ובין מומחה הנתבעים.

לבסוף, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשתו החלופית של התובע, למינוי מומחה נוסף: כידוע, בעוד שפסילת חוות הדעת של מומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו ייעשו במקרים בהם מתקשה בית המשפט לאמץ את חוות הדעת בשל חוסר מהימנותה של חוות הדעת או בשל חוסר מהימנותו של המומחה עצמו, היורדים לשורש העניין וכאשר עלול להיגרם עיוות דין למי מהצדדים (רע"א 6117/19 הנ"ל, סעיף 16 לעיל), הרי שמומחה נוסף ימונה במקרים בהם נתקל בית המשפט בקושי מקצועי בחוות הדעת או במומחה, אשר מותיר ספק בליבו של בית המשפט בדבר יכולתו להכריע ביחס למצבו הרפואי של התובע על סמך החומרים שלפניו, וכאשר בית המשפט סבור כי לא יהיה זה ראוי לקבוע מימצאים שברפואה על סמך חוות דעתו של המומחה (רע"א 7479/18 פלוני ואח' נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ [23.1.2019]; רע"א 6117/19 הנ"ל).

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.