במהלך שנת 2010 ניפתחה נגד התובע חקירה פלילית בגין ירי בשטח בנוי; בעקבו כך, הותלה רישיונו האזרחי של התובע לשאת נשק; התובע הגיש השגה על ההחלטה להתלות את רישיונו, אשר נדחתה; לאחר מכן , הגיש התובע ערר על ההחלטה לבטל את רישיונו; בעקבות הערר, ביקש פקיד הרשוי במשרד הפנים את המלצת המישטרה בהתייחס לערר שהוגש, וזאת בהתאם לחוק כלי היריה, תש"ט-1949.
בנסיבות אלה, סבורני כי גם הגנת אמת הפירסום הקבועה בסעיף 14 לחוק יכולה לחול על פירסום זה.
כך גם לגבי הדיווח לרשויות הצבא במכתב מיום 20/10/2010 (מ/1), שם צוינו עובדות יבשות בעיניין עמדת המישטרה שנשלחה לאגף רשוי הנשק, תוך ציון שהדבר מובא לידיעת הצבא על מנת לשקול אם ליתן החלטה מטעמם.
היא נימצאת בקשר עם כל גורמי חטיבות המודיעין ברמת מטה ארצי ושטח.
דרך המלך להיתמודד עם החלטות שניתנו בעיניינו של התובע היא על ידי השגה נגדן בהתאם לדין, כפי שהתובע נקט בקשר לביטול רישיונו לשאת נשק והצליח, וכפי שיכול היה לנהוג כנגד הפסקת שרותו בצבא אילו רצה בכך, ולא על ידי הגשת תביעה בגין פירסום לשון הרע.
...
לטענת התובע, עמדת המשטרה מיום 10/10/2010 (ת/17) שקרית וחסרת כל בסיס; תיק החקירה שבגינו בוטל רישיונו נסגר בסופו של דבר מחוסר אשמה; לא השתנה דבר לגבי מצבו מאז שקבל את הרישיון לשאת נשק; באותם זמנים הוא החזיק בנשק צה"לי במשך מספר שנים; בעקבות עמדת המשטרה וביטול רישיונו להחזיק נשק, הוא פוטר באופן מפתיע משירותו בצה"ל, ובכך איבד את מטה לחמו ומקור פרנסתו.
כך גם הייתה ההתייחסות לעמדת המשטרה על ידי מקבל ההחלטה באגף לרישוי כלי נשק במשרד הפנים, גב' ענת אלבלדס (ת/10), שם צוין:
"...לאחר שראינו במלואה את תגובת הממונה במשטרה, שקלנו את כל השיקולים הרלוונטיים, את טיעוניו של העורר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החלטנו להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור".
מדברים אלה עולה כי, עמדת המשטרה נלקחה בחשבון במסגרת ההחלטה כחלק ממכלול השיקולים, לרבות טענותיו של העורר, כפי שמתחייב על פי הדין.
כאמור, בסופו של דבר גם החלטה זו בוטלה על פי הדין במסגרת העתירה המנהלית שהתובע הגיש נגדה.
סוף דבר: התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.