לכתב התשובה שהגיש המשיב צורפו שתי חוות דעת של ד"ר א. גילון, מומחה למחלות פנימיות וגסטרואנטרולוגיה, מיום 7.9.2011 ומיום 25.12.2011, בהן נקבע כי אין קשר סיבתי של גרימה או של החמרה בין מצבו הרפואי של המערער לבין שרותו הצבאי.
בהחלטה מיום 17.2.2015 (להלן: ההחלטה השניה) הודיע המשיב כי החליט לראות בחוות דעת דיקמן 3 הנתמכת בנתון עובדתי חדש כ"ראיה חדשה", אולם לאור חוות דעת סקפה, אין מקום לשנות את ההחלטה הראשונה לפיה לא חל איחור באיבחון התפתחות מחלת הקוליטיס הכיבית.
בפיסקה 26 לפסק הדין נכתב:
"לא נעלם מעינינו האמור ברישומים רפואיים קודמים לחודש 12/09, ברם מומחה המערער אינו מתייחס לאמור ברישומים אלו כקשורים למחלתו של המערער, וחוות דעתו מתעדת כאירועים הקשורים לפרוץ מחלתו רק את האירועים החל ממועד פנייתו לקבלת טפול רפואי ביום 12/12/09 כאמור בתאור 'פרשת המקרה' בחוות דעתו מיום 19/10/10".
כל טענות המומחה בנוגע לטפול נדחו בפסק הדין הראשון:
(1) טענת המומחה על הצורך באישפוז היתעלמה מהעובדה שבתום האישפוז השני, טרם ביצוע הקולונוסקופיה, בחר המערער ביום 21.12.2009 להשתחרר על דעת עצמו בנגוד להמלצת רופאיו, למרות ההסברים שקבל בדבר הצורך להמשיך בירור וטפול באישפוז, כולל הסבר בדבר סיבוכים קשים.
בע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"מ מו(1) 712, 722 (1992) אף נפסק כי "בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על היסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות רופא אלא על-ידי גורמים אחרים". על מנת להפוך את החלטת המשיב, היה על המערער לחלוף על פני שתי משוכות: הוכחה כי היה איחור באיבחון המחלה והוכחה לקשר סיבתי בין איחור זה לבין החמרתה.
...
ראינו כי עניינו של חלק זה נוגע אך ורק לטענת איחור באבחון, והגענו למסקנה כי אין בראיות החדשות כדי להוביל למסקנה שונה מזו שנקבעה בפסקי הדין הקודמים.
אשר על כן, הגענו למסקנה כי לא נפל דופי בהחלטת המשיב מיום 17.2.2015.
לכן אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪.
