קשר סיבתי בין פיגוע לבין האפילפסיה שהתגלתה שנתיים אחרי

העובדות הצריכות לעניין התובע, יליד 27.8.86, אובחן בגיל שנתיים כסובל מאיחור התפתחותי ומפיגור שיכלי קל עד בינוני; כחולה במחלת האפילפסיה המיוקלונית; סובל ממיקרוצפליה; עוד עולה מהתעוד הרפואי, כי התובע סבל מפרכוסים וטופל תרופתית לצורך מניעתם.

צוות בית החולים "שיבא" החל בסדרת בדיקות, בנסיון לאבחן את סיבת ההדרדרות, כאשר, בין היתר, נילקחו בדיקות לאיבחון רמת ההומוציסטאין בדמו של התובע, וכך אירע, שכחודש וחצי לאחר ביצוע הניתוח בבית החולים "איכילוב", וללא כל קשר לניתוח, הוברר בבדיקות שנערכו בבית החולים "שיבא", כי התובע סובל ממחלה מטבולית גנטית נדירה, שסימניה הקליניים הנם פגיעה עצבית ומוחית, פגור שיכלי, התקפים אפילפטיים והפרעות בהליכה.

כפי שציינתי, דר' גרושקביץ מעלה בחוות דעתו השערה, לפיה נגרם ניזקו של התובע במהלך הניתוח, שנערך ללא שימוש בבקרת פוטנציאליים מעוררים, אלא שטענה זו נדחתה על ידי מחמת סתמיותה, אלא שבכך לא סגי, שכן אם נבחן את מצבו הרפואי של התובע, לאחר הניתוח, כעולה מהרשומות הרפואיות, לא יוותר עוד כל ספק בעובדת אי קיומו של קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין הניתוח.

עוד נקבע, כי הפצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, במקרה שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי ובין מתן ההסכמה המודעת של המטופל לטפול, הנו נמוך יחסית, שכן הוא ניתן רק בשל עוגמת הנפש שנגרמה למטופל, ועל בסיס אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו.

...

פסק הדין המנחה ניתן בע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הינדלי ואח', פ"ד מט(1) 45, והוא קובע כדלקמן: "תכולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד (כלשון סעיף 41 לפקודה) "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; השני כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו"; והשלישי, כי נראה לבית המשפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". בד"נ 4/69 יצחק נוימן נ' פולה פסיה כהן, כד(2) 229, 262, סיכם כב' הנשיא (כתוארו אז) את ההלכה בקובעו: "1. בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לעניין קיומם של שלושת התנאים.

כאמור, מדובר בתנאים מצטברים, אשר אף לא אחד מהם מתקיים בענייננו, במיוחד נוכח הקביעה, כי הנתבעים לא התרשלו כלפי התובעים, והיעדרו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין הניתוח, ואשר על כן דינה של הטענה להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור, וחרף הצער על מצבו הרפואי של התובע, אין מנוס מדחיית התובענה.

במכתב ההפניה לייעוץ הגנטי נרשם, כי מדובר בהיריון שלישי, כי התובעת נשואה + 1 וכן נרשמו הדברים שלהלן: "בעברה: היריון I מעקב תקין, נולדה תינוקת – בת שנתיים עם אפליפסיה מגיל 4 חודשים". בהמשך נרשמו ערכי התבחין המשולש וצויין כי היא "מופנית לייעוץ גנטי בקשר לבדיקת סקירת מערכות". ביום 8.11.06 הגיעה התובעת ביחד עם אביה לייעוץ גנטי בבי"ח העמק, וטופלה על ידי ד"ר אילנה צ'רבינסקי (הנתבעת 3), שהנה רופאה מומחית ברפואת ילדים משנת 2001 ובגנטיקה רפואית משנת 2006 ועובדת במכון הגנטי של בית חולים העמק משנת 2001.

באשר לד"ר וכים נטען, כי במכתב ההפנייה שנערך על ידה בתאריך 1.11.06 אין היתייחסות רצינית ומעמיקה למחלת האפילפסיה של הבת סימה, לא נעשה בירור עם התובעת באשר למצבה האמתי של סימה ולפיכך מידע חשוב זה לא הועבר ליועצת הגנטית.

בנסיבות אלה, כך נטען, גם אם נפלו אי דיוקים כאלה ואחרים במכתבי ההפניה, אין קשר סיבתי בין אי דיוקים אלה לבין החלטת התובעים לא להפסיק את ההיריון.

אמנם כתב ההגנה תוקן לאחר מכן ובכתב ההגנה המתוקן נטען שהאפשרות של הפסקת היריון הוסברה ללא קשר לבדיקות נוספות, אך אין בכך כדי לאיין את אשר נטען בכתב ההגנה הראשון.

טענה זו אינה מתיישבת עם תוכן הייעוץ הגנטי שבו נרשם, כי הוסבר לתובעת "כי בדיקת מי שפיר לרמת AFP וכרומוסומים תקינה לא תפחית את הסיכון להישנות המצב (של סימה – ע.ט), מאחר ולא ידועה לנו האבחנה המדוייקת אצל סימה". גרסת התובעת אף אינה מתיישבת עם טופס ההסכמה לדיקור מי שפיר עליו חתומה ושלפיו הוסבר לה, כי תוצאה תקינה של דיקור מי שפיר אינה שוללת באופן מוחלט קיומם של מומים בעובר, וכי קיימים מומים שלא ניתנים לגילוי בבדיקה.

...

סוף דבר סיכומם של דברים, בי"ח העמק והרופאים מטעמו (ד"ר צ'רבינסקי וד"ר בריל) לא התרשלו בצורה כלשהי בטיפול בתובעת ובייעוץ הגנטי שניתן לה, ולא התרשלו במתן הסבר באשר לאפשרות של הפסקת ההיריון.

נוכח כל האמור, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה בתיק זה. נוכח מצוקתם של התובעים, אשר נאלצים להתמודד עם שתי בנות הסובלות ממומים מולדים קשים מאוד, ונוכח התרשמותי מהתובעת והמצב הנפשי שממנו היא סובלת היום, ומאחר שבית המשפט רשאי, ולפעמים אף מצווה, לשקול, בבואו לפסוק הוצאות, שיקולים של לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.

המערערת, גב' לידיה ויינר, הגישה ערעור זה לפי סעיף 5(ד) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 26.6.13, אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעת האיבה בה נפגעה ביום 29.1.04, לבין האפילפסיה שהתגלתה אצל המערערת שנתיים לאחר הפיגוע, אם אכן מדובר באפילפסיה – עניין שהועדה הרפואית לעררים הסתפקה לגביו.

...

לפיכך, אני סבור שיש לקבל את הערעור ולהורות לוועדה לשוב ולקיים את פסק הדין.

ואולם, נראה לי צודק להורות לוועדה הרפואית להתייחס לממצאי ועדה זו בכל הנוגע לראיות שעל יסודן קבעה שהמערערת סבלה בפיגוע חבלת ראש משמעותית (לרבות פגיעה בשמיעה, בלבול, כאבי ראש) ובכל הנוגע לעמדתה הרפואית כי אפילפסיה עלולה להופיע זמן רב לאחר חבלת ראש.

הערעור מתקבל איפוא, כך שעניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשוב ותקיים את פסק הדין, לרבות התייחסות מלאה לממצא שגליון השחרור מיום 29.1.04, "בבדיקה חוזרת המטומה קטנה באזור הקרקפת 2 X 4.5 ס"מ – אוזן שמאל קרישי דם בתעלה". הוועדה תקבע עמדתה בשאלה אם המערערת סבלה בפיגוע חבלת ראש משמעותית ובמסגרת זו תתייחס לממצאי הוועדה הרפואית לעררים מיום 23.11.11 שעל יסודן סברה אותה וועדה כי המערערת סבלה חבלת ראש משמעותית בפיגוע (לרבות פגיעה בשמיעה, בלבול, כאבי ראש), וכן תתייחס לעמדתה הרפואית של אותה וועדה לפיה אפילפסיה יכולה להופיע זמן רב. המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

ד"ר קוינט, שאף בחן בדיקות גנטיות רבות שנערכו למערער, הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי נוכח תוצאות הבדיקות האמורות, הרי שהמערער סובל כנראה ממחלה תורשתית (Marfanoid Habitus – Fragoso Cantu Syndrome), ומחלה זו – להבדיל מטענה להיפוקסיה באישפוז – יכולה להסביר מדוע המערער התפתח באופן סביר עד גיל שנה או שנתיים, ולאחר מכן החל לסבול מפיגור פסיכומוטורי, כמו גם מפרכוסים.

למעלה מן הצורך (שכן נקבע כאמור כי התרשלות – אין כאן), בחן בית המשפט הנכבד אף את סוגית הקשר הסיבתי בין מאורעות האישפוז לבין מצבו של המערער, עניין שבו ביקש המערער להיבנות מחוות דעתו של פרופ' קורצ'ין. בית המשפט קבע כי אימרתו הלקונית של פרופ' קורצ'ין, שלפיה ארוע ההיפוקסיה: "יכול בהחלט לגרום לנזק בלתי הפיך למוח" – אין בה די כדי לבסס קיומו של קשר סיבתי.

הפרכוסים, היכולים להעיד על פגיעה מוחית, נתגלו אצל המערער רק כשבע שנים לאחר שיחרורו מן האישפוז.

התקפים אפילפטיים הופיעו אצל המערער רק בגיל שבע, כך שהטענה בתביעה כי אותם "פרכוסים" שמהם סבל המערער קשורים באישפוזו דוקא – אף היא איננה פשוטה.

...

למעלה מן הצורך יצוין כי טענת המערער, המתמקדת בטיב הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ממילא דינה היה להידחות משלא הוכח קיומו של רכיב ההתרשלות.

בסוגיית הנזק הראייתי אבקש להוסיף עם זאת שלושה הדגשים: (א) ראשית, מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי הרשומות הרפואיות עמדו בסטנדרט הנוהג.

נוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור.