התובע הגיש ערר לבית הדין האיזורי לעבודה אשר דחה את עירעורו, זאת בהתבסס על המומחה הרפואי בתחום הקרדיולוגי שמונה על ידי בית הדין, פרופ' יוספי, אשר קבע כי לא ניתן לקבוע בסבירות של מעל ל- 50% קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין הארוע הלבבי.
בתחילת פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה מיום 10.11.2016 נכתבו העובדות המוסכמות על הצדדים, וביניהן (בסעיף 2ט לפסק הדין) נכתב - "אותו יום עבודה- 14.8.14 היה חריג בעומס שהוטל על התובע". מתוך הסכמת הצדדים- נרשמה בהמשך פסק הדין מסקנתו של בית הדין "משכך, תוך אימוץ מסקנותיו של פרופ' יוספי, הרי שלא ניתן לקשור בקשר סיבתי בין מחלת הלב/ אוטם שריר הלב בו לקה התובע לבין אותו יום עבודה חריג ועמוס בעבודתו מתאריך 14.8.14". מסקנתו של בית הדין, לא היתה בעקבות דיון בעדויות שנשמעו בפניו, אלא נבעה מההסכמה בין הצדדים.
...
הנתבעת טוענת כי פסקי הדין שניתנו בבית הדין האזורי והארצי לעבודה מהווים מעשה בית דין ולכל הפחות השתק פלוגתא המונע מהתובע לטעון לקיומו של קשר סיבתי בין האוטם לבין האירוע בעבודה לו הוא טוען ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף.
אף אם תתקבל טענת התובע לאירוע חריג בעבודה, טוענת הנתבעת כי לא הוכחה רשלנות של הנתבעת ואף לפיכך יש לדחות את התביעה.
לעתים ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך ייתכנו מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בשל נסיבות המקרה, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או להיפך (ע"א 526/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 700 (1986); ע"א 4919/09 עזאם נ' בר (14.6.2011)).
לפיכך, אין מקום לקבוע שנכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ואני קובעת כי הנכות הרפואית של התובע בשיעור של 10%, משקפת את נכותו התפקודית.
לאחר ששקלתי את נסיבות התרחשות התאונה, שיעור הנכות המיוחסת לתאונה ומשך זמן ההיעדרות של התובע מעבודתו, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 50,000 ₪.
