קשר סיבתי:
קשר סיבתי – מסגרת נורמאטיבית:
זוהי הגדרתה של עבירת הרצח המיוחסת לנאשם :
"300. (א) הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם"
הלכה היא מלפנינו כי בעבירה תוצאתית יש להוכיח קיומו של "קשר סיבתי עובדתי" וקשר "סיבתי משפטי" בין ההיתנהגות - "הגרימה", לבין התוצאה - "מותו של אדם":
"דרישה לקשר סיבתי משמעה כי היתנהגותו של הנאשם הוותה סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה. בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי היתנהגותו של הנאשם הוותה סיבה-בלעדיה-אין למות הקורבן. יודגש, כי היתנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אולם עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שזו אירעה בפועל [...] קשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על פי מבחן הצפיות הסבירה, קרי: הדרישה לקיומו של קשר סיבתי משפטי משמעה כי יש לבחון אם ניתן היה לצפות, באורח סביר ואובייקטיבי, את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית. נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר בעבירות בהן נידרש יסוד נפשי של מודעות סובייקטיבית של הנאשם לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית – כמו בעבירת ההריגה –אין צורך לבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, ודי בקיומה של מודעות אישית –סובייקטיבית, לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (...) במילים אחרות, הקשר הסיבתי המשפטי 'נבלע' ביסוד הנפשי של עבירת ההריגה, ואין טעם בדיון מקדים בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי". (ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל [פסקה 10 לפסק דינו של כב' הש' שהם](פורסם בנבו, 5.8.12) (להלן: "עניין שולמן"))
בדומה ר' ע"פ 10023/06 מייסרה נ' מדינת ישראל [פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' הנדל] (פורסם בנבו, 9.12.09) (להלן: "עניין מייסרה"):
"תנאי בלתו אין להרשעת נאשם בעבירת המתה, הוא קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו לבין תוצאת המוות. הפסיקה קבעה כי הקשר הסיבתי בעל שני רבדים: העובדתי והמשפטי. העובדתי – כשמו כן הוא – בדיקה היסטורית. המשפטי – נורמאטיבי: קביעת מדיניות משפטית מתי, או ליתר דיוק עד לאיזה גבול, יהא אדם אחראי לקשר העובדתי שלו לארוע מסוים. כדי להמחיש את העניין אצביע על דוגמאת קצה: הרי, בלא לידת הרוצח – לא היה מתרחש הרצח. אך, כמובן שאין להאשים את הוריו במעשיו הפליליים. הפסיקה הגדירה את הקשר הסיבתי העובדתי באופן הבא: "בבוחנו את דבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי על בית-המשפט לקבוע אם ההיתנהגות נשוא האישום מהוה סיבה פיזית הכרחית בשרשרת הסיבתית שהסתיימה בתוצאה הטרגית" (.
...
עוד נותנים אנו משקל נכבד לכך שהנאשם כלל לא התעניין במצבו של המנוח לאחר שדקר אותו בבטנו, לא העניק לו עזרה ולא דאג שאחרים יעשו כן. מסקנה זו בעינה עומדת גם אם הנאשם לא הבחין בדם היוצא מגופו של המנוח וגם אם המנוח לא התמוטט באופן מידי אלא לאחר מספר צעדים שפסע לעבר קבוצת המתפללים בצדו השני של הכביש.
לאחר שמיעת הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי קיים קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי בין הדקירה לבין מותו של המנוח; מעשיו של הנאשם אינם חוסים תחת סייג ההגנה העצמית, הגנה עצמית מדומה ואף לא קרוב לכך; מעשיו של הנאשם בוצעו תחת הלך נפשי של אדישות מובהקת.
סוף דבר, מכל המקובץ לעיל אנו מרשיעים את הנאשם בעבירת רצח בהתאם להוראת סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1997.
