קשר בין ירידה בשמיעה לשירות צבאי ממושך

ביום 18.12.07 דחה המשיב את תביעתו וקבע כי אין קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה לשירות הצבאי והמערער לא הגיש ערעור על החלטה זו, משנת 2007 עד לערעור דנן.

עוד לטענתו, קביעתו של ד"ר ציק סותרת את חוות הדעת של ד"ר גילוני אשר קבע שהוא סובל מפגיעה נמשכת באוזן הפנימית כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעש בשירות הצבאי, והפגיעה גרמה ללקות שמיעה וצפצופים באוזניים.

...

לאור המפורט בפסק דין זה התביעה נדחית.

המערער ישלם הוצאות בסך 5,000 ₪.

(ככל שהועדה תמצא כי במישור העובדתי קיימת ירידה בהכנסות) על הועדה לקבוע האם יש קשר סיבתי בין הפגימות שהוכרו לבין הירידה בהכנסותיו (לשון אחר – האם בשל הפגימות שהוכרו המערער איננו מסוגל לעבוד ולהשתכר כפי שהיה עובר לתאונות).

שרות צבאי מלא בחיל הקשר.

הוועדה שמעה בקשב רב את טענות המבוטח, ועיינה בפרוטוקול תביעות לעניין תקנה 15 מתאריך 30/12/18.

המערער הוסיף כי הפחיתו לו את אחוזי הנכות, לאור הטענה כי הכנסותיו לא ירדו ולכן נדחתה טענתו להפעלת תקנה 15 ולאחר פסק הדין המחזיר אכן נקבע כי חלה ירידה בהכנסותיו אולם שגתה הועדה שקבעה כי מצבו הרפואי אינו קשור לירידה בשכר, שכן לטענתו כלל לא בדקה אותו הועדה ואילו ועדות קודמות של המשיב קבעו כי יש לו מיגבלה המונעת ממנו לשבת זמן ממושך.

...

סוף דבר כמפורט לעיל, דין הערעור להידחות.

לאור שתוף הפעולה של הנאשם עם שירות המבחן ועם המכינה במשך תקופה ממושכת ונוכח המוטיבציה הגבוהה והמאמצים שגילה הנאשם לשינוי דפוסי היתנהלותו, חזר שירות המבחן על המלצתו להטיל על הנאשם עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות וצו מבחן למשך שנה במסגרתו ימשיך שירות המבחן לפקח על היתנהלותו של הנאשם.

במקרה זה דובר בארוע חמור של אלימות שהתפתחה בין צעירים במקום בילוי, ארוע בו הישתתפו שלושה נאשמים (כל אחד לפי חלקו) שבסופו נגרמו למתלונן שבר, פגיעות בגולגולת וירידה בשמיעה; בת"פ (מחוזי-ב"ש) 49653-04-17 מדינת ישראל נ' גופמן (פורסם בנבו, 17.12.2018) דובר בנאשם שהורשע במסגרת הסדר טיעון "סגור" לעונש, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לפשע יחד עם אחר באמצעות סכין לאחר שעבר הליך שקום מהותי ויסודי (הגם שלא הושלם) באותה מכינה, עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי לצד צו מבחן ופצוי; שקולי שקום חריגה ממיתחם העונש ההולם שני הצדדים הסכימו בטיעוניהם כי בעניינינו יש מקום לחרוג ממיתחם העונש ההולם מטעמי שקום, כאשר המחלוקת העיקרית שבין הצדדים קשורה בשאלת מידת החריגה ממיתחם העונש ההולם.

לסיכום, כלל הגורמים דיווחו על שיפור משמעותי בהתנהלותו של הנאשם, על מוטיבציה גבוהה שלו להשתלבות חיובית ולתרומה לחברה, לרבות בדרך של שירות קרבי בצה"ל, על הבעת חרטה, על הפנמה של כלים חדשים להתמודדות עם העתיד לבוא, על הרתמות באופן מלא להליך הטיפולי.

...

לעניין משקל מוגבר להליכי שיקום של נאשמים הקרובים לגיל הקטינות, ראו למשל ע"פ 8484/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.1.2014), פסקה 12: "איזון בין הצורך למצות את הדין עם המערער לבין השאיפה לאפשר לו ככל הניתן למצות את ההזדמנות השיקומית, בפרט בהסתכלות כלפי עתידו של צעיר זה, הובילונו למסקנה כי אין מקום להמשיך ולדחות את ההכרעה בעניינו, אולם יש להימנע מהשמתו במאסר מאחורי סורג ובריח". לסיכום עניין זה, אומר כי הגם ש"שיקום" היא אינה מילת קסם שאמורה להוביל להתעלמות משיקולי ההלימה, הרי מקום שבו נקבע שיש לתת ביטוי לשיקולי השיקום "יש להקפיד על כך שהבחירה בעונש לא תפגע באופן ממשי בסיכויי השיקום" (מדברי השופטת ד' ברק-ארז בעניין קרנדל, פסקה 22).

סבורני כי אף שאין בו להוות פיצוי לכלל הנזקים שנגרמו למתלונן הוא משקף את הפגיעה החמורה במתלונן בד' אמותיו של ההליך הפלילי.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לחרוג ממתחם העונש ההולם שקבעתי ולהטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

ההליך מדובר בעירעור על החלטת המשיב מיום 18.03.18, בה נדחתה בקשת המערערת להכיר בפטירת בעלה המנוח שמעון אבגי ז"ל ( להלן – המנוח) כחייל שנספה במערכה, בנימוק שלא נמצא קשר סיבתי בין נסיבות פטירתו ובין תנאי שרותו בשירות קבע בצה"ל. טענות הצדדים לטענת המערערת, במהלך שרותו הצבאי היה חשוף המנוח לעשן של מנועים וגזים רעילים כחלק מתפקידו ותנאי שרותו, וכן שהוא נהג לשתות ממימיות וממכלים שבהם השתמשו חיילים נוספים, ולכן יש לקשור את גורם הזיהום EBV לשירות הצבאי.

המנוח סבל מיתר לחץ דם, ירידה בשמיעה, פסוריאזיס ועודף משקל.

להערכת רופא התעסוקתי, ד"ר גלוזמן, המנוח נחשף לגזי הפליטה של מנוע דיזל, אולם אין תימוכין בספרות הרפואית (הכוללת את דיווחי ה-IARC והספרות האונקולוגית) לקשר בין גזי הפליטה להופעת סרטן הלוע האפי.

על פי חוות דעת המומחה מטעם המערער שנראית לנו סבירה ומתאימה יותר לרף הראייתי הנידרש במקרה זה, מחלה זאת נגרמה כתוצאה מעבודתו הממושכת בתור מורה לנהיגה ובוחן רכב בצה"ל, במהלכה נשם גזי פליטה ורעלים רבים של אדי דלק של שריפת מנועי דיזל באופן רציף ומדי יום, לאורך כל שנות שרותו שנמשך כאמור 30 שנה, עד לגילוי מחלתו.

...

המחלוקות בין המומחים –הקשר הסיבתי הרפואי והמשפטי לאחר עיון בחוות דעת המומחים, במסמכים שהוגשו ובטענות הצדדים, נראה לנו שיש להעדיף את חוות דעתו הקונקרטית של המומחה מטעם המערער על פני חוות דעת המומחה מטעם המשיב, ולאור זאת לקבוע כי הוכח במידה הנדרשת מעבר למאזן ההסתברות וברמה גבוה שבהם יש מספר חומרים מסרטנים הידועים כגורמים לסרטן הנזופרינקס שפיתח המנוח.

כמו כן נראה לנו הסברו של המומחה מטעם המערער שסרטן זה לא נזכר במפורש במחקרים שהתבססו על מבחני "היל", משום שסרטן הנזופרינקס הינו נדיר ואין מחקרים רבים המתייחסים אליו, ולגביו אין אותה רמת ודאות על פי כל הקריטריונים של מבחני "היל", אף שהוא עונה לדבריו על חמישה מתוך שבעה של אותם מבחנים, וניתן לקבוע לגביו קשר רפואי ומשפטי ברמה מאוד מתבלת על הדעת ומעבר למאזן ההסתברות כנדרש בהליך זה. גם העובדה שהמשיב מצא לנכון להתייחס למצב של קשר סיבתי גזי דיזל בהיקף של 20%, תומכת באפשרות של קיומו של קשר גרימתי כלשהו על אף דברי המומחה מטעם המשיב כי הוא שולל קשר כזה מכל וכל.

בנסיבות אלו נראה לנו כי הוכח הקשר הסיבתי בין מחלת המנוח ומותו ובין תנאי השירות ברמה מאוד מתקבלת על הדעת ומעבר למאזן ההסתברות מסקנה לאור האמור אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי הוכח ברמה הנדרשת הקשר הסיבתי הרפואי והמשפטי ביחם פטירתו של המנוח, , ואנו קובעים כי מות המנוח נגרם עקב תנאי שירותו.

כמו כן אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל בסך 15,000 ₪.

הצדדים הגיעו להסכמה על מינוי מומחה רפואי על יסוד תשתית עובדתית מוסכמת, כמפורט להלן: "א. התובע יליד 1958, עלה לארץ ב- 1975. שירת בצה"ל בתור מכונאי רכב.

האם יתכן מצב שבו לאדם קיים גורם תחלואתי ויחד עם זאת אוזנו נפגעות גם כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעש? "האפשרות קיימת, במקרה שלפנינו אפשרות זו קיימת רק לגבי אוזן ימין, לגבי אוזן שמאל הראיות מצביעות נגד אפשרות זו." 7.

האם נכון יהיה לומר כי המצב התחלואתי של התובע, שמתאפיין בליקוי תחושתי-עיצבי עם מימצאי MRI ו- BERA תקינים, יכול להתאים לליקוי שמיעה פיתאומי? "המצב התחלואתי של התובע, ביחס לאוזן שמאל בלבד, יכול תיאורטית להתאים גם לתוצר של ליקוי שמיעה פיתאומי שהיה קיים בשנת קבלתו לעבודה, אך בל נשכח שליקוי שמיעה פיתאומי מקורו אידיפטי או וירלי, אינו קשור לחשיפה לרעש, ומשתפר או עובר בכ- 50% של המקרים, גם ללא טפול." 8.

האם יש באפשרותך לאשר כי אפשרות זו אכן סבירה יותר מהאפשרות כי אין כל קשר בין החשיפה לרעש מזיק לבין מצב שמיעתו של מר איסייב באוזן ימין? "לשאלת הבהרה זו אשיב בכמה נקודות:

לעומת זאת באוזן שמאל שיא הירידה בשמיעה, שהיא גם יותר משמעותית, בתדירות KHZ2, אם נשווה מצב שמיעתי זה, בקבלתו לעבודה, עם המצב השמיעתי אחרי 20 שנות חשיפה לרעש (20.8.02) ביחס לאוזן ימין, נראה שלא חל שום דבר משמעותי בשמיעתו במשך 20 שנות חשיפה!! שמיעתו בתדירויות הדיבור באוזן זו נשארה תקינה dB) 10 = SRT) ואילו "השקע" בתדר KHZ4 ירד ל- 45 דציבל, שינוי לא משמעותי ביותר.

...

האם נכון יהיה לומר כי על מנת לקבוע מה חלקה של החשיפה לרעש במצבים של חוסר סימטריה בין האוזניים בשל תחלואה קודמת/נוספת, ובייחוד במצבים של של תחלואה באוזן אחת, ניתן להכריע מה חלקה של החשיפה לרעש בהתאם לאוזן הטובה, מתוך הבנה כי האוזן הפגועה יותר הייתה מתפקדת כמו האוזן השנייה לו לא הייתה נפגעת על ידי גורם נוסף? "אני מקבל את הגישה שהשמיעה, בכל אוזן, יכולה להיפגע גם מתחלואה וגם מחשיפה לרעש ובמקרה שלפנינו ישנה הוכחה חד משמעית שאוזן שמאל נפגעה מתחלואה עוד בשנת 1982, אינני יודע כיצד אוזן שכבר פגועה מתחלואה תגיב לפגיעה שמחשיפה לרעש ולכן, לא ניתן ממילא להכריע מה חלקה של החשיפה לרעש, אם בכלל, על הפגיעה באוזן שמאל, האוזן החולה. מצב אוזן ימין מבחינת חשיפה לרעש אינו יכול להקיש על המצב השמיעתי משמאל, שהוא ממילא פגוע. כך או כך, בדיקת השמיעה המלאה משנת 2002, אחרי 20 שנות חשיפה לרעש, מראה בבירור שבאוזן ימין, האוזן "המייצגת", אין פגיעה בשמיעה בתדירויות הדיבור וזה אומר דרשני.

"לא ניתן לשלול את האפשרות שבאוזן שמאל, על מצב תחלואתי קיים, עוד בקבלתו לעבודה השינוי שבשמיעתו הושפע במידה מסויימת גם מחשיפתו לרעש. הסברי בסעיף 1 לגבי אוזן ימין, נוגעים גם לגבי אוזן שמאל. זה אחד ממקרים רבים שלא ניתן להוכיח או לשלול אותו באופן פוזיטיבי וגם לא כמותית ולכן, לאורך כל הדרך דיברתי על סבירות כיון שלא ניתן לדבר כמותית." לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

אני סבור שקביעה זו היא גורפת, ויש לבחון בכל מקרה את הקשרם של הדברים בו נאמרו דברי המומחה - ואת יתר הנסיבות - כדי לקבוע האם גם במקרים מעין אלה יש לפסוק לטובת המבוטח, כבכל מקרה של ספק בחוות דעת רפואית בתביעה מתחום התחיקה הסוציאלית, הפועל לטובת המבוטח.

סוף דבר: הערעור נדחה.