קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק

מדיניות הענישה הנוהגת – האישום הראשון באשר למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שבאשום הראשון, אסתפק בהפניה לשני פסקי דין: האחד שניתן בבית המשפט העליון לפני כמה שנים; והשני שניתן לפני חודשים אחדים בבית משפט זה. בע"פ 6040/14 חליל נג'אר נ' מדינת ישראל (31.5.2016) נדון עניינו של המערער שהורשע בבית משפט זה (בתפ"ח 1567-11-12) במסגרת הסדר טיעון שלא כלל היתייחסות לעונש, בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, נשיאת נשק, חברות באירגון טרוריסטי ופעולה ברכוש למטרות טירור.

...

לטענת ב"כ הנאשם יש לזקוף לזכותו של הנאשם את העובדה שהייתה לו יכולת להשתמש בלהב אך בסופו של דבר הוא בחר למסור את הלהב לחוקר, ועל כך לטענתו מגיעות לו נקודות זכות יותר מחברו איסמעיל, שלא עמד בניסיון דומה, ואין לדעת כיצד היה נוהג אם היה נמצא במצבו של הנאשם, עם להב חד בידו מול חוקר שב"כ. ב"כ הנאשם טען עוד בהקשר זה כי אף שאינו עותר לפטור את הנאשם עקב חרטה, לא ניתן להתעלם מהאפשרות שקיימת בחוק בעניין זה, ולכן צריך לשקול לזכותו של הנאשם את עובדת חרטתו עובר לביצוע המעשה כאמור לעיל.

ואכן, נערך בירור משלים עם הנאשם, אולם גם בתסקיר המשלים מיום 26.7.22, הגיע שירות המבחן לאותה מסקנה שאלינה הגיע בתסקיר הראשון, בדבר רמת סיכון גבוהה להתנהגות עוברת חוק בעתיד, ואף צוין כי הרושם שהנאשם אינו מתחרט על מעשיו, התחזק בעקבות הבירור משלים שנערך עמו, כעולה מעמ' 2 לתסקיר המשלים, וגם ההמלצה של שירות המבחן בדבר ענישה מוחשית ומשמעותית נותרה בעינה.

סוף דבר סוף דבר, לאחר ששקלנו של מכלול נסיבותיו של הנאשם, ואת השיקולים לקולא ולחומרה שפורטו לעיל, ולאחר שנתנו את דעתנו לעיקרון של אחידות הענישה, בהינתן העונש שנגזר על איסמעיל – שותפו של הנאשם בפרשה זו, בפני מותב אחר בבית משפט זה (תפ"ח 52135-10-20) וכחלק מהסדר טיעון "סגור" בין הצדדים, ובהינתן נסיבות החומרה שקיימות בעניינו של הנאשם, יתר על הנסיבות שקיימות בעניינו של איסמעיל, אנו סבורים כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר חמור יותר מזה שנגזר על איסמעיל, שיהיה בו ביטוי ראוי לחלקו הדומיננטי יותר של הנאשם בפרשה זו, ובעיקר לעבירה של הכנה לביצוע מעשה טרור (רצח).

נוכח האמור אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 9 שנים בניכוי ימי מעצרו בתיק זה. מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור את העבירות שבהן הורשע בתיק זה או עבירת אלימות שהיא פשע או כל עבירה נגד ביטחון המדינה.

ברשות ערעור לעליון הושבה החלטת בית משפט השלום על כנה למרות הדגשת חומרת העבירה בה הורשע כעבירה "שאינה פשוטה כלל ועיקר". ע"פ 9090/00 בועז שניידרמן נ' מדינת ישראל (2001) – הנאשם ושותפו הורשעו בבצוע מעשה שוד בקיוסקים בעיר העתיקה בבאר שבע, וכן בקשירת קשר לבצוע פשע, והחזקת נשק.

כב' הנשיאה, ש. דותן, קבעה, כי ההסכמה להמנעות מהרשעה, חורגת מן המדיניות הראויה וההולמת בענישת עבריינים בעבירות אלימות.

...

עוד אפנה בהקשר זה לדברי כב' נשיא בית המשפט המחוזי, השופט ד"ר ר. שפירא במסגרת ע"פ (מחוזי חיפה) 42146-02-15 בכר נ' מדינת ישראל  (6.5.15) בו התקבלה, בדעת רוב, בקשה לסיום ההליך ללא הרשעה, תוך הדגשת התכליות העומדות ביסוד הימנעות מהרשעתו של נאשם שביצע עבירה: "סבור אני כי בנסיבות המקרה שבפנינו הימנעות מהרשעה משרתת מספר תכליות: התכלית הראשונה היא, שיקום נאשם. במקרה שבפנינו מדובר באירוע חד פעמי שאירע על רקע משברי. לא קדמו לו אירועים זהים. גם בשש השנים שחלפו לאחר אותו מקרה נשוא כתב האישום לא אירעו אירועים דומים. כך גם לדברי המתלוננת. בנסיבות אלו, ובשים לב לחלוף הזמן הרב מעת ביצוע המעשה, נראה כי השיקום אינו רק בגדר סיכוי ערטילאי אלא רכיב ממשי המצדיק ללכת לקראת המערער ולא ליצור לו כתם שיעמיד בפניו מגבלות כאלו ואחרות לעניין תעסוקה. התכלית השניה היא, יעילות הפיקוח השיפוטי על המערער. בעוד שהרשעה ביחד עם מאסר מותנה מסיימת, בפועל, את הטיפול השיפוטי והסוציאלי בפרשה נשוא הליך זה דווקא העמדת המערער בפיקוח תוך הימנעות מהרשעה מאפשרת לגורמי הרווחה להמשיך ולסייע למערער, ובצד הסיוע והמעקב נשארת חרב ההליך השיפוטי מונפת ומרתיעה. זאת במובן שאם יחזור המערער לבצע עבירה נוספת (מכל סוג) ניתן יהיה להחזיר את הדיון בעניינו לבית המשפט ולגזור עליו עונש ראוי והולם. סבור אני ששילוב זה משרת הן את עניינו של המערער, הן את עניינה של המתלוננת והן את האינטרס הציבורי".   מכאן אעבור לבחינת התקיימות התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בשאלת הימנעות מהרשעה.

לפיכך, ומכוח סמכותי לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982, אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם.

מכח סמכותי לפי סעיף 71א (א) לחוק העונשין התשל"ז 1977 אני מורה לשירות המבחן להכין תוכנית עבודה בהיקף של 300 שעות ולהגישה לאישורו של בית המשפט.

אני מחייב את הנאשם לפצות את המתלונן מר בועז גורפינקל בסך של - 3,000 ₪.

ברשות ערעור לעליון הושבה החלטת בית משפט השלום על כנה למרות הדגשת חומרת העבירה בה הורשע כעבירה "שאינה פשוטה כלל ועיקר". ע"פ 9090/00 בועז שניידרמן נ' מדינת ישראל (2001) – הנאשם ושותפו הורשעו בבצוע מעשה שוד בקיוסקים בעיר העתיקה בבאר שבע, וכן בקשירת קשר לבצוע פשע, והחזקת נשק.

כב' הנשיאה, ש. דותן, קבעה, כי ההסכמה להמנעות מהרשעה, חורגת מן המדיניות הראויה וההולמת בענישת עבריינים בעבירות אלימות.

...

ערעור שהגישה המדינה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי דכאן, תוך שכב' הנשיא ד"ר ר. שפירא, עומד, בין היתר, על תכליות סיום הליך פלילי ללא הרשעה, ואלה דבריו: "סבור אני כי בנסיבות המקרה שבפנינו הימנעות מהרשעה משרתת מספר תכליות:

שירות המבחן המליץ על ביטול ההרשעה, ובית המשפט מצא לבטל את ההרשעה, תוך שהוא מציין: "נוכח האמור לעיל, מצאתי כי הרשעתו של הנאשם, אשר עשה ימים כלילות בהגנה על אזרחי המדינה, במסגרת תפקידיו השונים במסגרת ישראל, תגרום לנזק בלתי סביר עבורו ובוודאי כזה שאינו עומד ביחס סביר מול חומרת העבירה בה הורשע" (עמ' 94 לפסק הדין שורות 24 – 26).

בית המשפט (כב' השופט י. ליפשיץ) קבע, כי מדובר באותם מקרי גבול הן של המעשה הלא חמור באופן יחסי אל מול נתוני העושה – שוטר ותיק שהרשעתו עלולה להביא לפיטוריו ובסופו של דבר נמנע מהרשעתו של הנאשם.

סוף דבר: אני מקבל אפוא את המלצת שירות המבחן, מבטל את ההרשעה, וגוזר על הנאשם את העונשים הבאים: הנאשם יבצע 160 שעות שירות לתועלת הציבור, כענישה חינוכית והרתעתית, באמצעות תרומה חברתית, לפי תכנית שיגבש שירות המבחן עבורו בתוך 45 יום מהיום.

ברשות ערעור לעליון הושבה החלטת בית משפט השלום על כנה למרות הדגשת חומרת העבירה בה הורשע כעבירה "שאינה פשוטה כלל ועיקר". ע"פ 9090/00 בועז שניידרמן נ' מדינת ישראל (2001) – הנאשם ושותפו הורשעו בבצוע מעשה שוד בקיוסקים בעיר העתיקה בבאר שבע, וכן בקשירת קשר לבצוע פשע, והחזקת נשק.

...

בית המשפט המחוזי, חזר והדגיש, כי: "...אין באמור לעיל כדי להפחית מחומרתה הכללית של העבירה, אולם, כאמור, בבחינת מכלול השיקולים, שהעיקרי ביניהם הוא נסיבות ביצוע העבירה, אני סבורה אף אם לא בלי היסוס, כי הכף נוטה לטובת השיקולים שעניינם שיקומו של הנאשם ועתידו" (שם, בפסקה 8 סיפא לפסק הדין, ההדגשה במקור – ש.ב).

סוף דבר: לעמדתי, יישום הלכת כתב ושבתאי על המקרה הנדון, בצירוף יתר ההנמקה המשפטית אותה הבאתי בהרחבה לעיל, והאמור בחוות דעתו של שירות המבחן, מוביל למסקנה, כי זהו מקרה ראוי להימנעות מהרשעת צעיר שכל עתידו לפניו וכל חטאו היה בריצוי אביו ופתיחת התיק על שמו.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: הנני נמנע מהרשעתו בדין של הנאשם.

בע"פ 768/13 נאסר נ' מדינת ישראל (29.10.14), נדחה עירעורו של המערער על עונש של 7 שנות מאסר לנוכח הרשעתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לבצוע פשע ונשיאת נשק, זאת לאחר שהמערער ירה באקדח גנוב לעבר המתלונן, אשר לא ניפצע.

...

יושם אל לב, כי כל פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנאשם לא עוסקים במקרים של שימוש בנשק חם. לנוכח כל האמור אני קובע כי מתחם העונש ההולם עומד בעניין דנא על 42 חודשי מאסר עד 7 שנות מאסר.

לטענה זו לא הובאה אף לא ראשית ראייה, ועל כן היא נדחית.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: 5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם לפי רישומי שב"ס. 6 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירת נשק מסוג פשע, או עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע, או עבירה של ירי באזור מגורים, ו-3 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירה של איומים.