בהקשר זה נטען, כי חוסר הצדק שבהחלטת המאשימה, בולט עוד יותר;
מצבם הנפשי של הנאשמים בעת הארוע היה קשה, לאחר חודשים ארוכים של משמרת מחאה מול מעון ראש הממשלה, במהלכה חיו למעשה, במכוניתם, וזאת בשל טענותיהם לגבי הוצאת הרשויות את בנה של הנאשמת מחזקתה.
טיעון נוסף של המאשימה – ב"תגובת המאשימה להחלטת בית המשפט מיום 22.4.2020", שהוגשה ביום 28.4.2020 נטען, כי הקושי הראייתי לייחס ניסיון תקיפה לנאשמת, נבע, בין היתר מקיומו של סירטון המתעד חלק מן הארוע, שצפיה בו מובילה למסקנה, כי יקשה להוכיח את העבירה או את הכוונה לעוברה, מעבר לעובדה, שהנאשמת כלל לא נחקרה כחשודה בהקשר לעבירה זו, כשנחקרה באזהרה. מעבר לכך הודגש, כי על בית המשפט להחליט האם החלטת המאשימה הייתה סבירה על-פי כללי המשפט המנהלי, ואין זה מתפקידו להכנס בנעלי המאשימה ולשקול אם היה מחליט אחרת או שמא מדובר בהחלטה הטובה ביותר בנסיבות העניין. לטעמה של המאשימה, החלטתה היתה עניינית וסבירה בנסיבות העניין.
בקשר לכך יש לשים אל לב, כפי שנקבע עוד בפרשת בורוביץ', כי יש להעניק משקל בשלב השני גם לעובדה כי הרשות פעלה בתום-לב, ללא מניע פסול, או כוונת זדון.
...
השניים הועמדו תחילה לדין, ולאחר מכן, בעקבות בקשת עיכוב ההליכים שהגישה הנאשמת, פעלה המאשימה כראוי שעה שהגיעה לכלל מסקנה, כי אין בסיס להעמיד לדין בעבירות העלבת עובד הציבור והאיומים, ובסופו של דבר מצאה שאין מקום להעמיד לדין בגין החלק הנותר, של ניסיון התקיפה.
להתרשמותי, הטעמים שהובילו למסקנה הם נסיבותיה האישיות של הנאשמת, היותה בהיריון בעת האירוע והיות ניסיון התקיפה ברף חומרה נמוך יחסית.
סוף דבר
נוכח כל האמור, אני מקבל את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה הנאשם ומורה על מחיקת האישום ביחס אליו.
