קרקע חיי האוייב תחת שליטה מנהל מקרקעי ישראל

בית הלורדים פסק (בדעת רוב), כי לחוק הבריטי בעיניין זה תחולה אקס-טריטוריאלית גם בשטח המצוי מחוץ לגבולות בריטניה, ובילבד שהוא נמצא תחת שליטתה (כדוגמת בית מעצר הנמצא בבסיס צבאי בריטי בעירק; ראו Al-Skeini, בית הלורדים, פיסקאות 61-59 לפסק-דינו של הלורד Earlsferry).

המונחים "רכוש האויב" ו"נכסים" (שניהם תירגום של המונח "property" בנוסח האנגלי של הפקודה, ע"ר 1939 (אנגלית), 95, 103), מוגדרים בסעיף 9(8) לפקודה באופן רחב, ככוללים "כל רכוש או טובת הנאה בנכסי מטלטלין או מקרקעין, כל מיסמך סחיר, חוב או דבר שבראוי אחר וכל זכות או טובת הנאה אחרת, בין מוחזקים ובין בלתי מוחזקים" (וראו את הנוסח באנגלית, שם מוגדר המונח "property", ככולל "any negotiable instrument, debt or other thing in action, and any other right or interest, whether in possession or not").

הנחת היסוד, המקובלת על חברי הנשיא ועליי, היא כי לזכות זו מעמד חשוב והיא ראויה להגנה רחבה, גם אם היא אינה מנויה במפורש בחוקי היסוד (ראו למשל: דברי השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874 (1994) (להלן: עניין לוין); דברי השופט מצא ברע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בניה) 1989 בע"מ נ' מצפה כינרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, 164-163 (2002) (להלן: עניין לוקי); וכן ראו את הדיונים הנרחבים בזכות הגישה לערכאות בע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 593-590 (1997) (להלן: עניין ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445-444 (2003) (להלן: עניין תלמוד תורה); ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא(2) 855 (2006) (להלן: עניין מליבו); יורם רבין "זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית" 26-25 (1997) (להלן: רבין, זכות הגישה לערכאות); שלמה לוין תורת הפרוצידורה האזרחית 29-27 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית); אהרן ברק "זכות הגישה למערכת השיפוטית" ספר שלמה לוין 31 (2013) (להלן: ברק, זכות הגישה למערכת השיפוטית); וליאב אורגד ויורם רבין "זכות הגישה לערכאות של נתיני אויב" מחקרי משפט כט 269 (2014) (להלן: אורגד ורבין, זכות הגישה של נתיני אויב).

לסיכום, לעמדתי הכלל לפיו "אין מבררים תביעתו של אויב" שנקלט למשפט הישראלי כחלק מהמשפט המקובל חוסה תחת פסקת שמירת הדינים בחוק היסוד.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל – לאחר שלדיראני ניתנה זכות הגישה לערכאות בישראל (ואף בכך הרחיקה ישראל לכת כאמור, בהשוואה למקובל בעולם המערבי) וגם טענותיו נבדקו במישור המינהלי והפלילי – אין מקום שנלך מעבר לכך ונאשר למי שחזר להיות אויב ממש (ולא רק נתין מדינת אויב) לאיין לחלוטין את הכלל האוניברסלי ששולל את זכותו לנהל תביעה במקרה שכזה.

...

אך האם יפים דברים אלה, שכוחם עמם, גם לתביעה אזרחית "בשלט רחוק" על ידי אויב פעיל? סבורני שאין התשובה יכולה להיות בחיוב.

אשר לפסקת שמירת הדינים בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו והיחס בינה לפסקת ההגבלה, אומר רק כי לטעמי אין חשיבות יתר מהותית, להבדיל מניתוח אנליטי מעניין, לשוני בין עמדות חבריי; סבורני כי התוצאה במקרה דנא תהא זהה בשתי הדרכים, וכדברי חברתי המשנה לנשיא, אין פרשנות הדינים סטטית, והבחינה העתית תהא תמיד במקומה, כמאמר המג'לה (כדאי להזכיר אותה לפעמים, אף שבוטלה בחוק ביטול המג'לה, תשמ"ד-1984) – "אין לכחד שעם שינוי העתים משתנים אף הדינים עמהם" (סעיף 39).

ונזכיר – כדברי פרופ' שמשון אטינגר בגדרי המשפט העברי, כי "ההכרעה המוסרית היא בסופו של דבר הכרעה אנושית" (ההלכה והמשפט (2014), 93).

בהרחבת יתר, ובתאור מפורט יותר, מובאים הדברים הבאים בחוות דעתו של המשנה לנשיא בדימ' ד"ר מישאל חשין, תחת הכותרת "על המאבק המזוין שמנהלים הפלסטינאים כנגד ישראל והישראלים" (פסקות 6-15; ההדגשות במקור): "6. בחודש ספטמבר 2000 החלה מכה במדינת ישראל ובתושביה מיתקפת טירור רצחנית שמקורה בשיטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, מיתקפה שמתכנניה ומבצעיה הם, רובם ככולם, פלסטינאים תושבי האיזור. מאבקם החמוש של הפלסטינאים נגד מדינת ישראל ותושביה לא חדל, ובשעה זו שבה כותבים אנו את פסק הדין מוסיפים אזרחי ישראל לחיות באיום הטרור הרצחני המופנה נגדם. כבר עתה יודעים אנו כי המדובר הוא באחת המיתקפות הקשות ביותר שעברו עלינו. עשרות אלפי פיגועי טירור שמקורם באיזור היכו ללא הבחן וללא רחם בילדים, בקשישים, בנשים ובגברים – רובם המכריע אזרחים תמים שעסקו בשיגרת יומם – וגרמו למותם של למעלה מאלף ישראלים ולפציעתם של אלפים אחרים. רכוש רב ניזוק ונהרס. כלכלת המדינה נפגעה באורח קשה. חיי היום יום במדינה שובשו. אזרחים רבים החלו חוששים ממעשי שיגרה דוגמאת נסיעה באוטובוס, ביקור בקניון, סעודה במסעדה. בעיני העולם נצטיירה ישראל כמדינה נגועת טירור שיש להמנע מלבקר בה.

ובהמשך דבריה, בעמ' 8-9, היא אומרת כדלקמן: "... אבל השאלה אם יש לנו הצדקה טובה לקחת מערכת מסוימת שאנחנו יודעים שהיא קיימת, והיא בעצם היא מנוהלת על-ידי אנשים שאנחנו מכירים, ועל-ידי כללים שאנחנו שולטים בהם. שוב, זה ברור שזה לא המערכת הרגילה. תמיד צריך לקחת בחשבון שבסופו של דבר זו מערכת צבאית, אבל, למרות זאת, אנחנו יכולים לקחת את המערכת הזאת, ולהגיד, התוצרים הם מספיק טובים כדי שאנחנו נשתמש בהם במשפט אזרחי בתוך מדינת ישראל...

הנאשם הבהיר כי מבחינתו אזרחים ישראליים החיים בהתנחלויות הם אויב שיש לפגוע בו (זכ"ד ת/63 ס' 16, שהוגש ואושר על ידי החוקר 'נאור' בעמ' 82).

מיסמך נוסף הוא מודעת אבל על מותם של מבצעי פעולות טירור נגד ישראל הזוכים לתשבחות ולביטויי הערצה (קא"ש/365), שבה מתוארים המחבלים ההרוגים כ"גיבורי פעולת היתאבדות על אדמת בית שאן שבה נפלו מספר הרוגים ופצועים ציוניים", ולאחר מכן נכתב: "מי יתן ושני החללים יחסו ברחמיו של הבורא, והוא ישכנם בגן עדן יחד עם החברים והחללים" (וראה גם קא"ש/367 שאף היא כוללת מודעות אבל על מחבלים שהרגו יהודים).

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

(1) הוא נמצא בישראל ובעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) בחבל ארץ כאמור; (2) הוא נכס אשר רואים אותו, לפי הוראות סעיף 21 לחוק האפוטרופוס הכללי, כאילו ניתן לגביו צו ניהול, למעט נכס שהאפוטרופוס הכללי או החברה נוכחו כי לא מיתקיים בו האמור בפסקות (1) ו-(3); לעניין זה יקראו את פסקה (1) כאילו אחרי "ובעל הזכויות האחרון בו" נאמר "לפני שהוקנה לממונה על רכוש האויב לפי פקודת המסחר עם האויב, 1939"; (3) הוא תמורתו של נכס שהתקיים בו האמור בפיסקה (1), ובילבד שהאמור בפיסקה (1) מיתקיים בתמורה כאמור".

כך, הפניתה החברה להשבה לת/27, שהוא מדריך שפירסמה הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, בו נכתב מפורשות כי הזכאות עומדת למי שעלה לישראל לפני 1.10.1953 מכל מדינה שהייתה תחת הכיבוש הנאצי או תחת השפעה נאצית "כולל לוב, רומניה, בולגריה, בריה"מ", או עלה לישראל לאחר המועד האמור ושהה בגטו, במחנה רכוז או במחנה כפייה.

מכל מקום, בעניינינו, ממועד הגירוש מליטא נשללה חירותו של ברוך בלוך, וממילא לא יכול היה עוד לשלוט לא בחייו ולא בנכסיו.

ואכן, במכתב שכותבת הכשרת היישוב לקרן הקיימת לישראל ב-28.10.1945, במהלך המו"מ שניהלו השתיים על רכישת קרקעות ביוקנעם, מקפידה הכשרת היישוב להעמיד את הקרן הקיימת לישראל על העובדה כי המקרקעין "מיועדים לקונים הנמצאים בחוץ לארץ, והיה אם במשך 5 שנים מהיום יפנו אלינו הקונים הנ"ל בדרישה לספק להם קרקע תהיו חייבים להעמיד לרשותנו שטח מתאים לפי שיידרש...". בין היתר מתייחס המכתב גם לשתיים מחלקותיו של ברוך בלוך.

מאחר שהכשרת היישוב מכרה את חלקותיו של ברוך בלוך לקרן הקיימת לישראל מבלי שקבלה את ההסכמה הנדרשת, הפרה גם איסור זה. את טענותיה מבססת החברה להשבה על נספח עב להמרצת הפתיחה, מכתב של הכשרת היישוב לסוכנות היהודית מתאריך 6.7.1943, שכותרתו "קרקעות השייכים ליהודים הנמצאים בארצות האויב בארצות כיבוש האויב". מכתב זה מעיד על כך שהכשרת היישוב הייתה מודעת לחובת הדיווח.

...

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת ב"כ הכשרת היישוב לפיה היו האחיות בלוך מודעות לכך שאביהן לא נספה בליטא וכיזבו בעניין זה (הן או בני משפחת לוינצו'ק), מסקנה אותה ביקש להסיק מן העובדה שסוניה לא ציינה בפניותיה להכשרת היישוב כי אביהן נרצח על ידי הנאצים; שעל קבריהן של האחיות לא צויינה עובדת היותן בנות לנספי השואה; ושהן נמנעו מלמלא דף עדות ב"יד ושם" בכל הנוגע לאביהן.

(2) עוולה נזיקית אמנם אין בידי לקבל את טענת החברה להשבה לפיה הפרות חובות הדיווח לאפוטרופוס הכללי ולאפוטרופוס על נכסי האויב מהוות הפרת חובה חקוקה, שכן עוולה זו התווספה לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, רק ב-1947, לאחר המכירה לקרן הקיימת לישראל.

עם זאת, אני סבורה כי יש בהתנהלותה של הכשרת היישוב כדי לבסס את עוולת הרשלנות, כפי שאסביר להלן.

משהגעתי למסקנה זו, מתייתר הצורך בדיון בהשלכת הפרת חובת הדיווח גם לממונה על נכסי האויב.

הוא נותן ביטוי לתפיסה של סבירות (ראו בג"ץ 6268/00 קבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(5) 640, 668; פרשת אינדור, עמ' 164; בג"ץ 6893/05 ח"כ הרב יצחק לוי נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 876, 890; להלן – פרשת לוי).

  לא למותר לציין, כי בהמשך הדברים מוטחות בישראל וביהודים האשמות אנטישמיות קשות ודמיוניות, לרבות האשמה ש"הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו ואנו שומעים פה ושם"; היהודים הם שגרמו למלחמת העולם הראשונה שנועדה להרוס את החליפות העת'מאנית; היהודים הקימו אירגונים חשאיים ברחבי העולם והם השולטים בהם; היהודים הקימו את אירגון האומות-המאוחדות - שבא תחת חבר הלאומים - כדי שיוכלו לשלוט בעולם; היהודים משתמשים בכסף ובמשאבים כדי לשלוט בעולם ולהבטיח את הקמתה ואת וקיומה של מדינת ישראל (סעיף עשרים ושניים לאמנה).

 ומבין שלל ההבדלים שבין ישראל לבין כל אותן מדינות - כולן יחדיו וכל אחת מהן לחוד - נזכור בעיקר את יחסי האיבה הקשים השוררים בין הרשות הפלסטינאית לבין ישראל; את הכוונה המוצהרת של הגוף השולט ברשות הפלסטינאית - החמאס - להאביד את ישראל ולמחות את שמה מעל פני האדמה; ואת העובדה המצערת כי ימינו אלה ימים הם של עימות מזוין - ימים של מעין מילחמה - בינינו לבין הרשות הפלסטינאית.

      הינה כי כן, גם זו הפעם מתייצבים לפנינו למשפט זכויות ואינטרסים הנוגדים אלה את אלה: מעבר מזה מתייצבת זכותה של המדינה שלא להתיר לתושבי מדינת אויב להכנס אל תחומה בעת מילחמה, ומעבר מזה מתייצבת זכותו של האזרח - זכות יסוד, זכות חוקתית הנגזרת מכבוד-האדם - כי יותַן לו לחיות בצוותא עם בני-משפחתו ולקיים חיי מישפחה  כסדר בישראל.

מדינה דמוקרטית מחוייבת לשויון מהותי בין האזרחים המתגוררים בה. עמד על-כך הנשיא א' ברק בבג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 282:   מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי.

...

             ג) עוד אני סבור, כי נכון יהיה לדרוש מכל פלסטיני המבקש להתאחד עם בן זוגו בישראל, להצהיר על נאמנותו למדינת ישראל ולחוקיה, מלווה בוויתור על נאמנות למדינה או ישות אחרת.

ברם, כדי לעשות את כל אלה דרוש זמן, וסבורני כי הצבתה של מסגרת על פיה יידרשו המשיבים להעמיד בתוך תשעה חודשים הסדר משופר, היא סבירה.

      סוף דבר: אציע לחברי, כי בכפוף לאמור לעיל, נדחה את העתירות ככל שהן נוגעות לעשייתו בעת הזו של צו מוחלט המורה על בטלותו של חוק האזרחות מחמת היותו בלתי חוקתי.