קרנית נגד הבעלים של קטנוע שפגע בהולכת רגל

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 160140-09 מרזוק ואח' נ' רובין ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת מי-טל אל-עד קרביס התובעת יפה מרזוק ע"י ב"כ עו"ד וולף הנתבעים שולחת ההודעה לצד שלישי 1. שלמה רובין 3. ערן רובין ע"י ב"כ עו"ד אלבינצר, ז"ל 2. כלל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד הראל-מצלאווי 4. קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים ע"י ב"כ עו"ד ליאור נגד צדדים שלישים 1. שלמה רובין 2. ערן רובין ע"י ב"כ עו"ד אלבינצר, ז"ל פסק דין משלים

סיכומה של נקודה זו, האופנוע רשום במשרד הרשוי על שמו של שלמה שמימן את רכישתו; המוכר שבי מאשר כי העברת הבעלות נעשתה לבעלים של האופנוע, ואין מחלוקת כי שלמה הוא זה שהלך עמו לדאר לעשות את העברת הבעלות.

לו היה האופנוע בבעלותו של ערן וזה היה תקין, העלות של תוספת הביטוח היא יחסית שולית (שם, בעמ' 47 שו' 33, עמ' 48 שו' 1-3) ולא היתה מניעה לוותר על הנהיגה בקטנוע ולרכב על האופנוע.

נתבעת 2 הכניסה לסחרור אדם שעשה פוליסה שתכסה את פעילותו העסקית, ומצא עצמו כשהוא חשוף להיתמודד לבדו עם תביעתה של התובעת, הולכת רגל שנפגעה, ועם ניזקי הגוף שלו עצמו.

...

סוף דבר נהיגתו של נתבע 3 (ערן) היתה מכוסה בפוליסת הסחר של נתבעת 2.

תביעת התובעת נגד נתבעים 1 ו – 3 וכן נגד נתבעת 4, נדחית.

ההודעה לצד שלישי, נדחית.

שהרי על פי הוראותיו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים להולך הרגל שניפגע בתאונה יש זכאות לפצוי, המשולם, למעשה, ממאגר כספים שבמימון שלו נושאים כלל הנהגים (קרנית).

בהסבירו את הסדר הטיעון ציין בא-כוח המאשימה כי הובא בחשבון קושי ראייתי, שכן הגשת כתב האישום כנגד הנאשם דוקא נסמכה על "חזקת הבעלות בקטנוע". כשלעצמי, אני סבורה כי דוקא טיעון זה יכול לשמש גם כטיעון המצדיק החמרה עם הנאשם.

אם הקטנוע שבו מדובר הנו קטנוע שבבעלותו של הנאשם, הרי שמשמעות הדבר הנה כי הנאשם רכש קטנוע, מבלי שיש לו רישיון נהיגה.

...

בהסבירו את הסדר הטיעון ציין בא-כוח המאשימה כי הובא בחשבון קושי ראייתי, שכן הגשת כתב האישום כנגד הנאשם דווקא נסמכה על "חזקת הבעלות בקטנוע". כשלעצמי, אני סבורה כי דווקא טיעון זה יכול לשמש גם כטיעון המצדיק החמרה עם הנאשם.

במצב דברים זה לא בלי ספקות החלטתי לכבד את הסדר הטיעון לו הגיעו הצדדים.

כמו כן, אני סבורה כי בנסיבות העניין לא ניתן להימנע מהטלת עונש פסילה משמעותי.

כלל הכחישה חבותה על פי פוליסת הסחר, ולפיכך התובעת הגישה תביעתה כנגד ערן כנהג, כנגד שלמה כבעליו הרשום של האופנוע, כנגד כלל כמבטחת וכנגד קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית").

לגירסתם, באותו היום, בשעה 7:15 לערך, הגיע ערן למוסך (מביתו באמצעות קטנוע שבבעלותו) ובשעה 8:45 לערך יצא לנסיעת מבחן על האופנוע בכביש תל אביב – אשדוד (המוכר לו היטב, בו הוא מבצע נסיעות מבחן רבות).

כך לדוגמה, בעוד שבהודעת המישטרה נישאל ערן מתי לראשונה הבחין בהולכת הרגל והשיב "רק באמבולנס הבנתי שהולכת רגל היא שפגע (הטעות במקור, ק.ו) בי", הרי שבהודעה למוסד לביטוח לאומי מסר "אשה שרצה מהמרכז המסחרי לכביש פגעה באופנוע בחלק האחורי והעיפה אותי". זאת ועוד, בגרסותיהם של ערן ושלמה לעניין נסיבות המצאות האופנוע במוסך ניתן למצוא סתירות.

סיכום: נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי מכלול הראיות והעובדות בתיק מוביל למסקנה לפיה לא הוכח על ידי ערן ושלמה ו/או קרנית כי הנסיעה שהסתיימה בתאונה נשוא התביעה הייתה נסיעת מבחן במסגרתה ביקש ערן לבדוק את תקינותו של האופנוע לאחר שלכאורה החליף בו חלק מכיוון שלכאורה הוא היה תקול ולא היה מקום להגיע למסקנה שכזו בהיתחשב גם בכך שמדובר בעדויות יחידות של בעלי דין מעוניינים שעמדו בנגוד לעדויות העדים האובייקטיבים – מוכר האופנוע ועובד המוסך, ואף בסתירה להודעתו של ערן במישטרה.

...

מכל המקובץ לעיל עולה כי פוליסת הסחר אותה רכש ערן מכלל לא חלה על התאונה נשוא התביעה, ולפיכך אין לחייב את כלל בתשלום הפיצוי לתובעת.

התוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני ממליץ לחבריי להרכב לקבל את הערעור, להורות על ביטול פסק הדין המשלים של בית משפט קמא ולקבוע כי החובה לשאת בתשלום מלוא הפיצוי לתובעת, כפי שנקבע בפסק הדין מיום 28.12.14 (בתוספת שערוך של הפרשי הצמדה וריבית כדין), מוטלת על קרנית.

אכן, בסופו של יום המסקנה שונה ממסקנת בית משפט קמא וכפי שציין חברי יש מקום להתערב גם בהתייחסות לעדויות השונות.

נקבע כי מאחר שלנהג הקטנוע לא היה כסוי בטוחי, רק המבטחת של הרכב תישא לבדה במלוא נטל הפצוי כלפי הקטינה; וכי קרנית פטורה מלשאת במחצית הפצוי, באשר "מלשון סעיף 12(א) לחוק עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי כאשר בידי הנפגע לתבוע פיצויים מאת חברות ביטוח, אין לאותו נפגע עילת תביעה עוד כנגד קרנית ועילת התביעה שלו היא אך כנגד חברת הביטוח". במוקד העירעור לבית המשפט המחוזי, כמו גם בבקשת רשות העירעור שלפנינו, עמדה קביעתו של בית המשפט לפיה חבותה של קרנית כלפי נפגע הולך רגל בתאונה מעורבת הנה שיורית, ועל המבטח לשאת במלוא נטל הפצוי.

על כך ניתן להשיב כי מאחר שבמקרה של העדר כסוי בטוחי המבטחת רשאית לחזור על הנוהג ברכב או על הבעלים של הרכב השני מכוח סעיף 9(ג) לחוק, לא נגרע כוחה של ההרתעה (על כך שזכות החזרה לפי סעיף 9(ג) לחוק אינה עומדת לקרנית בלבד ראו רע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (19.4.09)).

...

לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה, החלטנו לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.

בשעה 21:20, במהלך נהיגתו של התובע בקטנוע, לצורך משלוח נוסף עבור העסק, התובע נפגע בתאונת דרכים בצומת צבר, כאשר פגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש בריצה ברמזור אדום (להלן: "התאונה").

מטרת תיקון החוק, על דרך הוספת סעיף 7א, היתה לאפשר - על אף הוראת סעיף 7 לחוק, השוללת זכאות לפיצויים מרשימת נפגעים, ובכלל זה מי שנהג ללא ביטוח - לפצות נפגע, בהתקיים התנאים הקבועים בו. בעיניין לוי הנ"ל (עמ' 351-352), הוסבר: "נראה, כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שניפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השמוש בו - אילו היה ניתן - היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח, וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום בו אין הנוהג יודע - בפועל או בכוח - על העדר הכסוי הבטוחי, אין תוחלת בהרתעה ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפצוי. יתרה מזאת, בהעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הבטוחי, גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור, הסותר את תקנת הציבור, ומקים עילה לשלילת זכאותו". בהמשך, בע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אגמי, פסקה 18 (4.7.2005) (להלן: "עניין אגמי"), חודדו הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7א לחוק: "טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד היתנהגות פסולה או מסוכנת במודע - הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א, השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר העדר הכסוי הבטוחי". שלושה תנאים מצטברים צריכים להתקיים, על מנת שתקום תחולה לסעיף 7א לחוק הפיצויים.

עם זאת, לעניין זה אין לגזור גזירה שווה בין חובת הבעלים ומתיר השמוש לזו של הנוהג, שכן חובתו של הנוהג לערוך ביטוח לנהיגתו ברכב היא משנית וטפלה לחובתו של הבעלים לעשות כן: "... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה בריכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר בריכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורשיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה מישנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק יילך בעקבות החיים...". [רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, עמ' 694 (1999) (להלן: "עניין פרח"].

החלופה הרלוואנטית לענייננו, היא זו שקבועה בסעיף 9(א)(3) לחוק, לפיה לקרנית עומדת זכות לחזור על "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". בדיון בזכות החזרה של קרנית כלפי המעסיק - הבעלים של הקטנוע ומתיר השמוש בו - יש להבחין בין שתי שאלות נפרדות; "השאלה הראשונה והמקדמית היא לגבי עצם התרת השמוש, קרי, האם ראובן הבעלים אכן התיר לשמעון לנהוג ברכב. השאלה השנייה, הקשורה למרכיב האשם, היא אם ראובן ידע או צריך היה לדעת כי לשמעון אין כסוי בטוחי" [עניין ויצמן הנ"ל, פסקה 3 לחוות הדעת של כבוד השופט עמית.

...

סוף דבר אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, בסך של 48,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי הנ"ל, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי, לשפות את קרנית במלוא הסכומים שחוייבה לשלם לתובע.

בנוסף, אני מחייב את הצד השלישי לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪.