עניינה של התביעה היא שאלת חבות הנתבעת 1 בתשלום שכרו וזכויותיו הסוציאליות של התובע בגין תקופת העסקתו, קרי תשלום פצויי פיטורין, הפרישי שכר, החזר נכויים שלא כדין, דמי חג, פדיון דמי חופשה, הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, קרן הישתלמות, פיצוי בגין מסירת הודעה על תנאי העסקה (ס' 2 לסיכומי התובע; ס' 68 לכתב התביעה).
בפסק דין דברת היתייחס כב' הנשיא אדלר לסוגיית ההעסקה המשולשת ועמד על העקרונות המחייבים הכרה בחברת כח אדם כמעסיקו היחיד של העובד:
"מדינת ישראל, כמו מעסיקים אחרים, רשאית לבצע עבודה באמצעות עובדים שהועמדו לרשותה לשם ביצוע העבודה על ידי חברות כוח אדם. כך, ככל שהמדינה מבקשת לבצע את נקוי בנייני משרדי הממשלה באמצעות עובדי קבלני כוח אדם היא זכאית לעשות כן, ועובדי הניקיון של חברות כוח אדם אינם הופכים לעובדי מדינה.
...
בעניין רכיב זה, אנו קובעים כי קיים פער בסך של 521.5 ₪ בגין דמי חגים.
לאור האמור לעיל, מצאנו לקבוע כי הנתבעת תישא בפיצוי בסך 2,500 ₪ (מחצית מהסכום הנתבע) בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה בשפתו של התובע.
סוף דבר:
בסיכומו של דבר, לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בכל המסמכים שהוגשו, אנו קובעים כי התביעה מתקבלת בחלקה.
