קרבת משפחה בין בורר לעד מרכזי עילה לביטול פסק בורר

ביום 10.12.14, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, חתמו המבקש והמשיב על שטר בוררות המסמיך את מר עיסאם עמירה לשמש כבורר ביניהם (להלן: "הבורר").

במסגרת שטר הבוררות (צורף תירגום מאומת על ידי עו"ד) הסכימו הצדדים, כי הבורר ידון "במחלוקת הקיימת ביניהם בדבר ההקף המשפטי של פסק בית המשפט בדבר תיק טביעת בנו של הצד השני בבאר הצד הראשון..." עוד הסכימו הצדדים כי: " 1. כל צד יגיש טיעוניו בתוך שלושה שבועות מתאריך שטר זה, בכתב ובצרוף הראיות הנדרשות. 2. הצדדים מתחייבים במתן מענה על שאלות הבורר לכאשר תופנה, ולאפשר לו שמיעת עדויות העדים 3. לפסק הבורר יהיה תוקף מוחלט וסופי ובלתי הפיך ולא ניתן להטיל וטו או לידון עם הבורר או עם אחרים 4. הבורר השרעי יהיה הצד היחידי אשר יחזרו אליו הצדדים בעת הבדל בניהם בהסבר סעיפי הפסק". פסק הבוררות ניתן ביום 12.8.15 ובו נקבע כי על המבקש לשלם למשיב סכום של 284,270 ₪.

בכל הנוגע להתקיימות עילת הביטול על פי סעיף 24(1) לחוק (העידר הסכם בוררות בר-תוקף), הרי שאם צדדים רשאים להסכים ביניהם על אי ביצוע קביעותיו של פסק דין חלוט, רשאים הם גם להסכים להליך של בוררות בעיניין זה. כל עוד קיימת הסכמה בין הצדדים, אין מקום לקבלת הטענה בדבר העידר הסכם בוררות בר-תוקף.

נטען כי המשיב העביר מסרים "העטופים באיומים" שאם לא יסכים המבקש להעברת העניין לבוררות, כי אז "דברים לא טובים יקרו לי ולבני משפחתי". ההוראה הנוגעת ללחץ חצוני השולל יכולת להפעיל רצון חופשי מצויה בסעיף 17 לחוק החוזים, בו נאמר כי מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה על ידי הצד השני או מטעמו רשאי לבטל את החוזה.

הסעד המרכזי בחוק החוזים במקרה כזה הינו ביטול החוזה בהודעה לצד האחר שניתנה תוך זמן סביר.

זאת ועוד, למרות שהמבקש הגיש תצהירי עדות של אחיו (עמאד אחמד בורקאן), של דודו מצד האב (מוחמד גאלב בורקאן), ושל קרוב מישפחה נוסף (חאדר בורקאן) אין בתצהיריהם אף מילה ביחס לטענות בדבר איומים או כפיה.

...

בנסיבות אלה ולנוכח כל האמור לעיל, איני סבור כי ניתן לקבל את טענת הכפייה שהעלה המבקש ואת המסקנה אותה הוא מבקש כי בית המשפט יקבע והיא שלא קיים במקרה זה (עקב הכפיה) הסכם בוררות בר-תוקף.

סוף דבר: לאור כל האמור, הבקשה לביטול פסק הבוררות מיום 12.8.15 נדחית.

המבקש ישלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

לשם השלמת התמונה, יש לציין כי פסק הבורר הודפס ואילו הסכום של 9,944 ₪, הנקוב בסעיף קטן ה', נראה כסכום שהושלם בכתב יד במקום ריק שנשאר כדי שיתמלא בכתב יד. טענות הצדדים טענתו הראשונה של כהן היא כי הרב ראובן חקשור מעולם לא שימש כבורר בין הצדדים, היות ולא נחתם שטר בוררות לגבי הרב ואף לא כל מיסמך אחר שיש בו כדי למנות את הרב כבורר.

כך לדוגמא נקבע בה"פ (מחוזי ת"א) 545/97 עמית תעשיות 1993 בע"מ נ' ק.ר רוחמה תעשיות בע"מ, תק-מח 97(3),1230 (1997) עמ' 1232: "במצב בו בחרו בעלי הדין בורר בשל בקיאותו בנושא הסיכסוך, או כאשר נבחר בורר מתוך הכרות קודמת, עלול הדבר להוות עקב אכילס של פסק הבוררות. דוקא משום שתקיפתו של הפסק קשה, יעמוד הצד שאינו מרוצה בפני "פיתוי" לייחס לבורר ניגוד עניינים ומשוא פנים במסגרת העילה לביטול הפסק על פי סעיף 24(10) לחוק זאת, בהיתעלם מהאמון וממכלול השיקולים שהניעוהו לבחור בו דוקא לבורר.

גרסתו של הרב ראובן חקשור הובאה בפניי בשני ערוצים מרכזיים: הערוץ האחד הוא עדותו בבית המשפט, ואילו הערוץ השני הוא הקלטת השיחה שהתקיימה בין הרב חקשור לבין תומר כהן, בנו של רפאל כהן.

לשם הבנת אופן החתימה הנטען על אותו פסק בוררות, יש להקדים ולתאר את הסיטואציה אשר קדמה לחתימה זו. כך העיד הרב בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 16.5.18: "אני לצערי הרב, אולצתי בתום לב, חברים הכי יקרים שאיבדתי אותם ובראשם עו"ד ניר לוי. אני בפירוש מדגיש לא רציתי להיכנס, רציתי רק להשכין שלום ביניהם ולא להגיע למשפט והם משכו ומשכו. הם מוטטו אותי במערכת העצבית שלי, הביאו להרס במערכת הביתית שלי. אני ניכנע ורוצה להפסיק את המשא ומתן הזה, ניסיתי הכל. בעיקר הכעס שלי מכוון לרפי שסרב בכל תוקף לוותר. והתחננתי אליו תן לי את ה - 16 מ', הבאתי אנשים וקרובי מישפחה שלו והתחננתי והוא עמד בשלו... כל הזמן האי נעימות זה גרר אותי להתמוטט". נראה כי כלל הבוררות אופיינה, מבחינתו של הבורר, כלוחצת וכמאיימת וכי הוא ניסה ללא הצלחה, לשדל את שני הצדדים להגמיש עמדותיהם וליישב את הסיכסוך ביניהם, אלא שהצדדים התבצרו כל אחד בעמדתו הוא, תוך שהם מנסים ליגרור את הבורר להסכים עם אותה העמדה (בעיניין זה ראה גם את דברי הרב בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 16.5.18).

...

איני מקבל את טענתו של טהוליאן כי בתו של הבורר, שהינה בעלת השכלה משפטית, כתבה את הפסק.

סוף דבר מכל הטעמים שמניתי לעיל מבוטל פסק הבוררות שנחתם על-ידי הבורר ביום 17.7.17, בהתקיים עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.

הבקשה לאישור פסק הבורר במסגרת הפ"ב 57149-09-17 נדחית, והבקשה לביטול פסק בורר במסגרת הפ"ב 45451-10-17 מתקבלת.

בלשון בית המשפט, "שיחות הטלפון בין הבוררת לבין עו"ד רוזובסקי, הן אכן תקלה, שלו היתה עומדת בבידודה, לא ניתן היה להכשירה". אלא שבית המשפט קמא בחן שיחות הטלפון הנ"ל שלא במנותק "ממערכת יחסים רבת שנים, ידידותית, אישית, חברית, מקצועית לרבות עבודה משותפת, עליה הצביעה הבוררת כבר בישיבת הבוררות הראשונה ... קשר מיוחד זה שלהלן אראה שהיה הדוק עוד יותר עם בא כוח המבקשות [עו"ד רוזובסקי] ואשר בשגרה עולה לכדי עילת פסלות, לא זו בלבד שגולה על ידי הבוררת, אלא שהמבקשות היו ערות לו והסכימו לו". בהנתן אופייה המיוחד של מערכת היחסים המתוארת בין הבוררת לבין באי כוח הצדדים ובמיוחד עם עו"ד רוזובסקי וחרף התקלה שנפלה מלפני הבוררת בעצם קיום שיחות הטלפון, בצוק עיתים אליו נקלעה, הרי שבצדק לא ראה בית המשפט קמא בשיחות אלה גורם שיש בו כדי ליצור את אותה "מסה קריטית" שתצדיק את הטיית הכף לכדי תוצאה דראסטית של העברת הבוררת מתפקידה ובמיוחד כאשר אין חולק על כך כי השיחות התנהלו בענייניה האישיים של הבוררת ולא נגעו לעינייני הבוררות כלל וכדברי בית המשפט קמא בפיסקה 18 לפסק דינו: "קשה לקבל איפוא את הטענה כי בהנתן ידיעת המבקשות על הקשר האישי, החברי, הידידותי, המקצועי, קשר של עבודה משותפת רב השנים שבין הבוררת לבין מרבית ב"כ הצדדים והסכמתן לכך; בהנתן "הקשר האישי הנוסף" שבין הבוררת לבין עו"ד רוזובסקי בא כוחן; בהנתן הסכמת המבקשות למינויה של הבוררת לתפקידה זה חרף פגישותיה עם נציגי דוראד במסגרת תפקידה כבודת; [צ"ל כבוררת – ג'.ק] ובהנתן הסכמתן לכלול בהסכם הבוררות סעיף חריג בחומרתו לפיו מתחייבים הצדדים כי לא יעלו טענות לפסלות של הבוררת – כי דוקא אותן 3-4 שיחות טלפון שקיימה הבוררת עם עו"ד רוזובסקי בהן ביקשה את עצתו המשפטית בקשר למצוקה אישית רגעית אליה נקלעה, דוקא הן משנות את פני התמונה ויוצרות חשש למשוא פנים עד כדי פסילת הבוררת [ההדגשה שלי, ג'.ק].

משעל פי פסיקתו של בית משפט זה התשובה לשאלה אימתי יפסל בורר ו/או יועבר מתפקידו "אינה קטגורית והיא תלוית נסיבות מטבעה" (ראה רע"א 3795/14 אלי יוחנן נ' חברת יד אל מנחת בע"מ (19.6.2014)), בחן בית המשפט קמא את המקרה כאן על רקע נסיבותיו המיוחדות והגיע למסקנה שאין בקיום השיחות הנ"ל, על אף התקלה שהתלוותה לכך, על רקע מערכת היחסים המיוחדת שהיתה לבוררת עם באי כוח הצדדים, ושהיתה ידועה לכל הצדדים ובאי כוחם, כדי להצדיק העברת הבוררת מתפקידה וקבע "שלא כל פגם מצדיק העברת בורר מתפקידו או ביטול פסק הבוררות שניתן על ידו. יש להבחין בין הבעייתיות שבשיחות, שאין ניתן לחלוק על קיומה, לבין תוצאתן המתחייבת, שהנה פרטנית וקונקרטית". הגיונם של הדברים בצידם והנם מקובלים עלי במלואם.

במסגרת 'עילות החובה' נקבעה בסעיף 77א(א1)(1) לחוק – 'עילת הקִרבה', שלפיה לא יֵשב שופט בדין מקום בו, "צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן מישפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת". מהי אותה קרבה ממשית בין השופט ובין בא-כוחו של צד להליך המונעת את ישיבת השופט בדין? לצורך מתן מענה, נעזר בכללי אתיקה לשופטים, התשס"ז-2007 (להלן: כללי האתיקה או הכללים).

...

את מסקנתו-זו של בית המשפט המחוזי אינני מקבל.

סוף דבר מעיד על תחילתו.

אשר על כן, אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ, כי יש לקבל את הערעור.

הדברים משקפים איזון ראוי בין השמירה על הצדק הדיוני במסגרת הליכי הבוררות, לרבות חובת הגילוי הרחבה המוטלת על כל הצדדים להליך הבוררות, לבין עקרונות של מניעות ושיהוי, לפיהם צד שידע או יכול היה לדעת על קיומו של קשר בין הבורר לבין הצד השני ולא העלה הטענה במועד גילויה או בסמוך לאחר מכן, מנוע מלהעלותה בדיעבד בתום הליכי הבוררות (בין כעילה לביטול פסק הבוררות ובין כטענה להעברת הבורר מתפקידו).

בעיניין ארט בי, נפסק מפי כב' השופט דנציגר: "סבורני, כי חובת הגילוי המוטלת על בורר הנה מלאה. לגישתי, כאשר ישנה פנייה לאדם לשמש כבורר, עליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את התפקיד, שאין לו או למי משותפיו או עובדיו קשר קודם עם מי מהצדדים או עם נושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי, קשר עסקי או קשר של קרבה ממשית אחרת (לרבות יחסי סלידה ועוינות, כאמור בפיסקה 110 לעיל). בעיניין זה מציין השופט (בדימוס) א' שטרוזמן בספרו כי ראוי שהבורר ייתן ביטוי בכתב (במכתב או בפרוטוקול) כבר בישיבת הבוררות הראשונה, להיכרותו המוקדמת עם מי מבעלי הדין ולהכרתו את המחלוקת טרם מינויו לתפקיד..." (פסקה 122).

בתניית הבוררת בהסכם הפשרה נקבע במפורש שהבורר רשאי לקיים פגישות במעמד צד אחד עם מי מהצדדים על פי שיקול דעתו, כך שהמבקשים מנועים מלטעון שעצם קיומן של פגישות במעמד צד אחד, מקים עילה להעברת הבורר מתפקידו (רע"א 4211/10 מילניום אלקטריק טי.או.יו נ' תנועת מושבי העובדים בישראל ברית סיוע שיתופית מרכזית בע"מ (9.1.2011); אוטולנגי, שם, בעמ' 607).

הבורר נימק את קביעתו, בין היתר, בכך שהוא "מאמין לאבנר קורץ כי טלמניע פעלה בעיניין זה בתום לב ... שאינו מצדיק הקדמת התשלום לאלישיב". המבקשים טוענים כי מתקיימת בנסיבות העניין עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות שכן הבורר ביסס את הכרעתו שאין הצדקה לפסוק את הפצוי המוסכם, על יסוד אמונו בדבריו של אבנר קורץ כי טלמניע פעלה בתום לב, אלא שאבנר קורץ כלל לא העיד בפני הבורר בהליך זה. לחלופין, נטען כי אבנר קורץ העיד במעמד צד אחד מבלי שניתנה למבקשים אפשרות להחשף לעדותו או לחקור אותו בחקירה נגדית.

...

בנסיבות אלה, דין הבקשה לביטול הפסק בעניין גבון להידחות על הסף מחמת האיחור בהגשתה (רע"א 4707/06 טנא סוכנויות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ' (6.1.2010)).

למעלה מן הצורך יצוין שבחקירתו הנגדית חזר אבנר קורץ והצהיר שהוא לא העיד, גם לא במעמד צד אחד, בפני הבורר בכל הנוגע לעניין גבון, כך שדין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים.

סיכום הבקשה על כל סעדיה, נדחית.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1166084/5 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם שינדלר, הרב יעקב זמיר, הרב ציון לוז־אילוז המערער: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר יעקב קלמן וטו"ר משה ליבוביץ) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מאירה אזרד) הנידון: הליך שנוהל שלא כראוי והליכי אכיפה שאינם בסמכות – עילה לביטול הפסק אך לא לפסילת המותב פסק דין

(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), דיין לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה: (1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן מישפחה של הדיין או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת; (2) יש לדיין עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן מישפחה מדרגה ראשונה של הדיין יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו; (3) בטרם התמנה לדיין היה הדיין מעורב באותו עניין הנידון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת.

...

סוף דבר, אינני רואה בהליך קבלת ההחלטה פגם המצדיק את ביטולה רק בגלל הפגם שבהליך, וכאמור איננו דנים בהחלטה כשלעצמה, אם על בסיס נימוקיה היא מצדיקה את החיוב בגט אם לאו, שכן לזה לא נדרשנו כלל במסגרת הערעור.

כותב עמיתי לגבי ההצדקה לצירוף דיין חדש לפסיקה לחיוב בגט, כאשר זה לא השתתף כלל בדיונים קודמים אלא נכח בתחילת דיון – כמה שורות פרוטוקול בלבד – שבו המערער הכחיש את הטענות שהעלתה המשיבה: אין ספק שבטרם שהצטרף להחלטה קרא את החומר שבתיק ועם שמיעת הצדדים בדיון הגיע למסקנה נשואת הערעור [.

הרב יעקב זמיר לפיכך, לאור כל האמור לעיל בית הדין פוסק: אנו דוחים את הבקשה לפסלות הרכב בית הדין האזורי הנ"ל. הסנקציה של חיוב המערער להופיע כל יום בבית הדין האזורי ולשהות כל יום במסדרון בין השעות 8:30 עד לסוף היום, וללא הגבלה בזמן, היא סנקציה חמורה ביותר, ואין לה אזכור בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995, ולא בתקנות הדיון.