קצין התגמולים התרשל בשימוש בנשק

על מנת שהתנהגות "רעה" תחשב ל"רעה וחמורה" צריך שידבק בה פגם מוסרי חמור או היתנהגות פלילית חמורה, כגון: פגיעה עצמית במתכוון, שימוש בנשק שלא כדין, שימוש בסמים מסוכנים, נהיגה ללא רישיון נהיגה או מעשים מסוכנים הנעשים מתוך זדון ושסכנת נפשות בצידם (ראה: ע"א 490/78 קצין התגמולים נ' אילן רונאל, פ"ד ל"ג(1) 512 (1979); ע"א 158/79 יוסף קנוט נ' קצין התגמולים, פ"ד ל"ד (1) 541 (1979); ע"א 308/86 יהושע כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מ"א (3) 464 (1987); ע"א 738/88 עיזבון המנוח פאיז עבדאל גאני ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד מ"ג (1) 167 (1989); רע"א 94/06 אביעד נ' משרד הביטחון [פורסם בנבו] (2006)).

כמו כן ראו; ע"א 829/76 טננבויים נ' ק. התגמולים פ"ד לב(1) 598, בעמ' 601 שם מציין ביהמ"ש כי שימוש בנשק נחשב כ"שימוש עקב השרות" כל עוד הוא בא לשרת את מטרות הצבא, אפילו אם השמוש היה רשלני למעט מקרים בו נעשה שימוש למטרות פרטיות.

...

ביום 22.1.12 התקבלה תגובתו הסופית של קצין התגמולים לפיה תביעתה של המערערת נדחית מאחר וקצין התגמולים לא קיבל את טענותיה של המערערת כי מותו של המנוח נגרם עקב רשלנות של גורמי הצבא.

לאור כל האמור, הננו קובעים כי התנהגותו של המנוח לא מגיעה לכדי התנהגות רעה חמורה.

לפיכך, הננו קובעים על אף העובדה כי איננו יודעים מה גרם למותו של המנוח האם תאונה בעת הטיפול בנשקו או מעשה אובדני עקב אהבה נכזבת, עצם העובדה כי מפקדיו של המנוח בחרו להשאיר את הנשק ברשותו של המנוח ובכך, כאמור, פעלו בניגוד להוראות הצבא המחייבות, היא החושפת את הצבא לאחריות לתוצאות החלטה זו וזאת בשל הקשר הסיבתי ההדוק בין ההחלטה להשארת הנשק בידיו של המנוח לבין התוצאה הטראגיתבה קיפד החייל את חייו השוו; עמ"ח 8/96 שטאובר יוסף ובתיה נגד קצין התגמולים (פורסם ביום 12.12.14 במאגר נבו וכן ראו; ע"א 319/08 וע"א 307/08 מחוזי חיפה, א' ג' ואח' נ' ק. התגמולים, בו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי קיים קש"ס בין נשיאת נשק ע"י המנוח לבין שירותו והגיע למסקנה שונה מחוסר הראיות, בניגוד לקביעת הערכאה הראשונה כי הוכחה תאונת נשק.

אשר על כן הננו קובעים כי המערערת הצליחה להרים את הנטל ולבסס היטב את הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות הצבאי כנדרש ודין הערעור להתקבל התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי קיים קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו וכי המערערת, אמו של המנוח זכאית לזכויות על פי החוק עקב כך. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,000 ₪.

בעקבות מסקנות דו"ח הפרקליטות, החליט קצין התגמולים לדחות את תביעת/פניית המערערים בנימוק שהתנהגות המנוח עובר למועד היתפוצצות הרימון, אשר גרמה לפציעת ולהריגת המנוח וחייל נוסף, הנה היתנהגות רעה חמורה השוללת את זכאותם לפצוי אף על פי שארוע המוות היתרחש במהלך השרות הצבאי ועקב השרות הצבאי, ואף בהנתן שהרימון הגיע לידיו כתוצאה מהתנהלות רשלנית של חיילים אחרים.

מן המקובץ מעלה עולה שאין כל משמעות לכך שהמנוח לא תודרך על ידי קצין הביטחון ואין גם כל משמעות של ממש לרמת מודעותו של המנוח באשר לסוג הרימון בו אחז ו/או לסיבת אובדן כלי הנשק מאחר וחזקה על המנוח כחייל ותיק ומיומן שחל איסור גורף על שימוש בכלי נשק ככלי משחק, ובפרט בקירבת מקום לחיילים נוספים ומשכך אנו סבורים שגם אם היתנהלותו אינה מעידה על כוונת זדון הרי שהיא מעידה על זילזול וחוסר אכפתיות ברמה החמורה ביותר – היתנהגות המהוה היתנהגות רעה וחמורה שאינה מצדיקה קבלת תגמול מהמשיב".

...

בפסק דינה של הוועדה נדחה ערעורם של המערערים על החלטת קצין התגמולים שדחה את תביעתם להכיר בבנם, סמל ראשון פלוני (להלן: "המנוח"), כנספה על פי החוק, בנימוק שהמנוח נספה בנסיבות המהוות 'התנהגות רעה חמורה', כמשמעות מונח זה בסעיף 16 לחוק.

בסופו של דבר, עניין לנו בחייל בשירות קבע, בן 24, ששיחק ברימון, תוך שהוא מהתל ומנסה להפחיד את חברו לנשק.

מקובלת עליי עמדתה של חברתי, כב' השופטת אלון, כי מחדליהם של אחרים, בין אם זה מפקדו הישיר של החייל והחיילים שסבבו אותו, ובין אם מחדלים מערכתיים (והיו מחדלים משמעותיים, בכך אין כל ספק!) אין כדי להקהות ממעשיו הרעים והחמורים של המנוח, וזאת גם בהתעלם מן התוצאה הקשה שהובילה למותו של המנוח וחייל נוסף, ולפציעתם של שלושה חיילים נוספים.

לפיכך, עם כל הצער שבדבר, אני מצטרפת לעמדת השופטת אלון, לפיה יש לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

קצין התגמולים מדגיש את הרשעתו של אורן בגרימת מוות בנהיגה רשלנית, וזאת לצד הרשעתו בנהיגה ללא רישיון רכב תקף, המותירה אפשרות למצב לקוי של הרכב; והרשעתו באי שמירה על לוחית זהוי לפי תקנות התעבורה, דבר המקשה על רשויות האכיפה לאתר נהגים הנוהגים בנגוד לחוק.

נפסק שם כי הצטרפות הנסיבות באותו עניין, הכוללת נהיגת רכב ללא רישיון, לצד נטילת ההגה מידי הנהג המוסמך, תוך שימוש לרעה בדרגתו כקצין, עולות לכדי היתנהגות רעה וחמורה השוללת את זכותו של הקצין לקבלת תגמולים לפי חוק הנכים (ע"א 490/78 קצין התגמולים נ' רונאל, פ"ד לג(1) 512 (1979)).

באשר לסופו של המבחן, המודעות, התייחסתי לעיל לנקודה מדוע מבחן זה עשוי להרחיב את מעגל החיילים שזכאותם תשלל, במיוחד בתחומי הנהיגה והשמוש בנשק.

...

נפתלי הגיש ערעור לוועדת הערעורים, אך ערעורו נדחה.

בכך מסכים אני עם חברתי השופטת ע' ארבל כי דין הערעור להתקבל, זאת על אף ההבדלים המסוימים בין גישותינו באשר לפרשנות החוק, לגביהם ראו סעיפים 9-6 לעיל.

הוחלט פה אחד, כי דין הערעור ברע"א 10487/09 להתקבל ודין הערעור ברע"א 4399/08 להידחות.

באשר לרע"א 7505/08 הערעור מתקבל ברוב דעות של השופטת ע' ארבל והשופט נ' הנדל כנגד דעתה החולקת של השופטת א' חיות.

דוגמא מובהקת לכך היא שימוש בנשק ללא זהירות, ללא סמכות או ללא פקודה: השמוש בנשק הוא שימוש עקב השרות ואין בשימוש בדרך זו או אחרת כשלעצמו כדי להוציא מכלל "עקב השרות" [ע"א 517/76 אליאב נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(1) 623, 626 (להלן-"אליאב")].

אולם, גם אם מבחינת מרכיבי ההיתנהגות, החומרה המיוחדת שבמקרה היא דוקא במעשה שהתכוון המבקש לבצע, הרי שהמעשים שכבר הספיק המבקש לבצע הינם, כשלעצמם, בלתי חוקיים, ובדירוג שבין הזדון שאפיין את המקרים שתוארו בפסקי דין כרפיש, קנוט, רונאל, ועיזבון המנוח גאני, שהוזכרו לעיל, לבין הרשלנות שאפיינה את המקרה בעיניין אליאב, קרוב המקרה יותר למקרי הזדון מלמעשה רשלני גרידא, וניכנס הוא בגדרה של "היתנהגות רעה וחמורה". על פי המבחן שנקבע בהילכת כרפיש, גם בעניינינו, משקבענו את טיבה של היתנהגות המבקש מבחינה אובייקטיבית, עלינו לתת את הדעת אף לבחינה הסובייקטיבית.

...

השופטת ד' ביניש: זוהי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים קליינברגר, אריאל וברלינר), בשבתו כבית משפט לערעורים על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט1959- [להלן-"חוק התגמולים"], שבה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת קצין התגמולים, לפיה המבקש התנהג התנהגות "רעה וחמורה" ולפיכך לא יוכר כנכה לפי חוק התגמולים.

הוועדה קיבלה אף את טענתו החלופית של המשיב, כי גם אם לא הוכחה התנהגות רעה וחמורה של המבקש, הרי שיש לדחות את בקשתו להכרה בנכות, שכן האירוע אינו ממלא אחר הדרישה שהנכות נגרמה "עקב השירות". על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

לפיכך, הדין עם המשיב, כי משהציג המבקש בפני וועדת הערעורים גרסה עובדתית שונה מגרסתו העובדתית של המשיב, ומשקיבלה הוועדה את גרסתו זו, היה עליה להחליט מה משמעותה המשפטית של גרסה זו. במסגרת זו רשאית הייתה הועדה, להגיע למסקנה כי התנהגותו של המבקש, כפי שעולה מהתשתית העובדתית שהציג, מהווה התנהגות "רעה וחמורה", אף אם מנימוקים שונים מאלה שעמדו ביסוד החלטתו של קצין התגמולים.

השופט גולדברג קבע שהמדובר בהתנהגות "רעה וחמורה", וזאת לאחר שהתווה מבחן אוביקטיבי-סוביקטיבי כדלקמן: "סבורני, כי בבואנו לבחון אם נתמלאו יסודותיו של סעיף 9 רישא לחוק, עלינו ליתן את הדעת, ראשית לכול, למבחן האובייקטיבי. רוצה לומר: האם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו, ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה? אולם יש שבכך לא סגי. שאפילו ענינו בחיוב על-פי המבחן האובייקטיבי, עדיין אין אנו משוחררים מן הבדיקה הסובייקטיבית, הבאה להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת מעשה, כל אימת שמועלית על-ידיו 'טענת הגנה' הקשורה במצב נפשי. שאם לא כן, עלולים אנו לשלול ממנו את זכותו על-פי החוק, אף אם עשה מעשה שלא היה מודע לו מחמת מום נפשי שבו, או שנעשה מתוך דחפים נפשיים שלא הייתה לו שליטה עליהם." [שם, שם].

אשר על כן הנני בדעה כי יש לדחות את הערעור, ובהתחשב בנסיבות אין לחייב את המבקש בהוצאות.

השופט אשר: בע"א 517/76, בע' 628, אמרתי כי שימוש בנשק על-ידי חייל נחשב כשימוש "עקב שירות" כל עוד הוא בא לשרת את מטרותיו של צה"ל, אפילו היה השימוש עצמו רשלני או נעשה ללא פקודה מיוחדת מהממונים, מה שאין כן אם חורג החייל מהמטרות שלמענן הופקד הנשק בידיו, כגון שהוא משתמש בו למטרותיו הפרטיות.

אכן נכון שהמנוח קיבל חופשת שבת ובשעת אירוע האסון נמצא בבית הוריו של רוזנטל ולא במחנה צבאי, ונכון גם שעובדות אלה יוצרות הנחה לכאורה שבאותו זמן היה מעמדו של "החייל השוהה בחופ-שה". אך זוהי הנחה לכאורה הניתנת לסתירה, וכפי שהראה חברי הנכבד, השופט שמגר, אכן נסתרה ההנחה במקרה מיוחד זה. אני מסכים שהוראות הממונים על המנוח בקשר עם הטיפול בנשק בעת חופשה מעניקות לפעולתם של המנוח ושל רוזנטל את הגושפנקה של "מילוי תפקיד בשירות", ולכן הוראות סעיף 2א לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-1950, אינן חלות על המקרה דנן.

הוחלט לקבל את העירעור, לבטל את החלטות ועדת העירעור וקצין התגמולים, ולהצהיר שמותו של המנוח אילן טננבוים נגרם בתקופת שרותו הצבאי עקב השרות.

...

אי לכך סבור אני, כי גם במקרה דנן יש לראות את מעשיו של המנוח ואף את מחדליו הטראגיים בכל הנוגע לכללי הזהירות, כמעשים או כמחדלים במסגרת מילוי התפקיד.

בנסיבות כאלה, כשנפלט כדור והרג את המנוח (ואפילו נפלט הכדור בגלל רשלנותם של המטפלים בנשק), הרי ייאמר שמותו של המנוח נגרם "עקב השירות". באת-כוח המשיב תמכה בהחלטתה של ועדת הערעור שהגיעה למסקנה אחרת, בהסתמכה על העובדה שהחבלה נגרמה למנוח שעה ששהה בחופשה.

על-כן אני מסכים שיש לקבל את הערעור.