קצבת שארים זכויות אלמנה, נשואה וידועה בציבור

בהקשר זה טוענות העותרות כי התכלית שייחס בית הדין הארצי להוראות סעיפים 135, 255(ב)-(ד) ו-262 לחוק הביטוח הלאומי – שויון לא רק בזכויותיהם של זוגות נשואים ביחס לזוגות החיים כידועים בציבור אלא גם בחובותיהם – חורגת ממגוון האפשרויות הלשוניות לפרשנות הסעיף, בהדגישן כי ההוראות קובעות מועדים ספציפיים אשר בהם פוקעת או מתחדשת זכאותה של אלמנה לקיצבת שאירים או תלויים.

...

לפיכך, במכלול השיקולים גם אני איני רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי וסבורה כי דין העתירות להידחות.

בצד זאת הנני רואה לנכון להוסיף שלוש הערות: (א) המסקנה כי אלמנה אשר לא באה שנית בברית הנישואין, אך חיה כידועה בציבור ומתגוררת עם בן זוגה – כמוה כאלמנה שחזרה ונישאה לשם פקיעת זכותה לקצבת שארים, או לקצבת תלויים הניתנת לה מכוח בעלה המנוח – מקובלת עלי.

לפיכך נראה לי שעובר להפקעת הזכות ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יעניק זכות טיעון מלאה למי שזכותו אמורה להישלל, וזאת בנוסף לזכות הערעור העומדת לו ממילא בעקבות ההחלטה.

בהתייחס להילכת בוארון טוען היועמ"ש כי שם בדבר החקיקה הרלוואנטי הוגדר המונח אישתו כך: "לרבות הידועה בציבור כאישתו". משכך, לטעמו ניתן היה לפרש את הקשר של בוארון עם הידוע בציבור שלה ככזה השולל את זכאותה לקיצבת שאירים.

על כך נאמר בבג"ץ: "אין שוני רלוואנטי בין קבוצת האלמנים והאלמנות שחזרו ונישאו כדת וכדין לבין קבוצת האלמנים והאלמנות החיים כידועים בציבור, המצדיק החלת דין שונה על כל אחת מן הקבוצות לעניין פקיעת הזכות לקיצבה. אכן, הכנסתם של אלה כאלה נמצאה חסרה עקב פטירת בני הזוג ואלה כאלה הקימו תא זוגי חדש וקמה גם בעיניינם חזקה בדבר שתוף בהכנסות ובנטל ההוצאות" לא נעלמו מעינינו ההבדלים בהוראות החקיקה בפרשת בוארון ובמקרה שלפנינו.

...

משכך, דין טענה זו להידחות.

אשר על כן, דין טענות החברה בעניין זה להידחות.

סוף דבר ערעור החברה נדחה.

בית הדין היתייחס לטענה לפיה זכאית האלמנה לקיצבת שאירים גם מקום בו היא מתפרנסת בעצמה, והשיב כי החוק חוקק על רקע מציאות חברתית שבה ככלל התפרנס התא המשפחתי מעבודת הגבר, ועל רקע זה נקבעה זכאותה של האלמנה לקיצבת שאירים ללא מבחן הכנסה, בעוד שזכאות האלמן כפופה למבחן כזה.

פרשנות זו נובעת לטענת העותרת מלשון החוק ובעיקר מן התכליות והרציונלים העומדים בבסיסו ובבסיס שתי הקיצבאות הנ"ל. לשיטת העותרת, בעוד שקצבת הנכות מעבודה נועדה לפצות מבוטח על אובדן שכרו והיא כוללת אלמנט בטוחי של השבת המצב לקדמותו, קצבת השאירים נועדה לפצות על אובדן התמיכה הכלכלית שהייתה נתונה לאדם מבן זוגו וככזו היא מהוה זכות מוקנית מכוח החוק שאינה תלויה בדבר, למעט נישואין חדשים או חיים עם ידוע בציבור.

...

בנסיבות אלו, אני סבורה כי מן הראוי ליתן עליה את הדעת אך אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שהעלו הצדדים הגעתי אל המסקנה כי אין להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית הדין הארצי לעבודה וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

פרשנותה זו של העותרת דינה להידחות.

סיכומם של דברים - נוכח אופיו הסוציאלי של חוק הביטוח הלאומי ותכליותיו, נוכח השיקולים התקציביים העומדים ביסודו וביסוד הכלל האוסר כפל קצבאות וגמלאות וכן נוכח התכליות שנועדו קצבת שאירים וקצבת נכות מעבודה לשרת, אני סבורה כי כאשר קמה לאדם זכאות לקבלת שתי הקצבאות הללו בגין פרק זמן אחד, חל לגביהן הכלל הרגיל הקבוע בסעיף 320(ג)(1) האוסר על כפל קצבאות, ואין לקרוא בחוק "כוונה אחרת משתמעת" המחריגה אותן מתחולתו של כלל זה. טעמים אלה, המעוגנים בניתוח תכליתו של החוק והוראותיו, מצטרפים אל הטעם הראשון אשר פורט בפסקה 8 לחוות דעתי, הנשען על הוראת סעיף 320(ד) לחוק.

בתביעה היא טענה שהכירה את המנוח ביום 22.9.13 עת הייתה גרושה, והמנוח אלמן, ומיום הכרותם ועד מותו ביום 1.7.15 מדום לב, היו השניים בני-זוג ידועים בציבור.

בפסיקה נקבע כי תכליתה של ההוראה המקנה ל'אלמנה' זכאות לקיצבת שארים, בין אם היא נשואה או 'ידועה בציבור' של פלוני, הנה בעיקרה כדי למנוע ממנה חסר כלכלי או פגיעה כלכלית, בדומה לתכלית העומדת מאחורי תשלום קיצבאות מחליפות הכנסה המשולמות על ידי המשיב במסגרת ענפים אחרים של חוק הביטוח הלאומי (עב"ל 47676-01-14 סלח נ' המוסד לביטוח לאומי, (4.4.17) והאסמכתאות המפורטות שם, להלן: פרשת סלח)).

...

בנסיבות אלה, ועל פי הפסיקה שלעיל (עניין דרפל, והאסמכתאות שם) הרף הראייתי שנדרשה התובעת לעבור על מנת להוכיח שהיתה ידועה בציבור של המנוח, הינו גבוה יותר מזה שהיתה ניצבת מולו ככל שהיו השניים מתגוררים יחדיו, ולו רק בחלק מתקופת הזוגיות הנטענת; שנית בהינתן הרף הראייתי הגבוה יותר שנדרש מהתובעת, מצאנו להביא לחובת התובעת במאזן הראייתי את העובדה שהיא היתה עדה יחידה בהתדיינות שלפנינו.

נדגיש בקשר לכך, כי גם בא כוחה של התובעת הודה בשמה, בפתח דיון ההוכחות, שהיו לה לתובעת עדים פוטנציאליים שהיו יכולים להעיד על טיב הקשר, אך התובעת החליטה – ושיקוליה עימה – שלא להעידם (עמ' 4 ש' 2); שלישית מתוך כל העדים הפוטנציאליים שלא העידו בפנינו, מצאנו להביא באופן מיוחד ומשמעותי יותר לחובת התובעת את החלטתה שלא להעיד את שני ילדיה.

כמו כן, התובעת אמנם טענה כי השניים נהגו להעביר העברות כספיות בין חשבונות הבנק שלהם (עמ' 10 ש' 25), וכי המנוח הכניס לחשבון ה"פייפאל" של התובעת את כרטיס האשראי שלו, באופן שאיפשר לתובעת לבצע רכישות לעצמה באינטרנט על חשבון המנוח (סעיף 16 לסיכומיה) אך בהיעדר כל פירוט בעניינים אלה, ובעיקר בהיעדר אסמכתאות לכך שאכן בוצעו העברות שכאלה מצד אחד, ונוכח הודאת התובעת (סעיף 35 לנספח א' לתצהירה) כי הרכישות שביצעה לכאורה באינטרנט על חשבון המנוח לא היו בסכומים משמעותיים, לא מצאנו ליתן משקל ראייתי משמעותי לטענות אלה; שביעית כמו כן, התובעת טענה בפנינו (סעיף 15 לסיכומיה) כי במהלך הקשר עם המנוח, מצבה הכלכלי הורע, נתון שהמנוח היה מודע לו עקב כך שהיה בקשר קבוע עם רואה החשבון שלה.

סוף דבר בטרם נחתום, נבקש להבהיר לתובעת, כי מסקנתנו לפיה אין היא זכאית לגמלת שארים כמי שהיתה 'ידועה בציבור' היא בבחינת 'אמת משפטית', וזאת להבדיל מ'אמת עובדתית' (להבחנה בין שני סוגי האמיתות האלה, ולכך שלא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית, ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14, סעיף 26 לחוות דעתו של כב' הנשיא אשר גרוניס, והאסמכתאות שם)).

התביעה נדחית מן הטעם שהתובעת – ונימוקיה עימה – לא הביאה עדויות כלשהן או די ראיות בתמיכה לטענותיה.

לכן קם השתק עילה והשתק פלוגתה לגבי זכאותה לגימלת שאירים כאלמנה בשתי החלופות נשואה וידועה בציבור.

...

אשר על כן, טענת ההתיישנות לגבי שאלת בחינת הזכאות מחדש נדחית.

התביעה נדחית.

על אף שהדברים הוסברו למשיבה במעמד הדיון, ומשמדובר בהליך מן הביטחון הסוציאלי החלטנו לא ליתן צו להוצאות.