לתכלית החוק, שבאה לידי ביטוי בהעברת גמלת הקיום שלא שולמה למבוטח דוקא לשאריו, היתייחס בית הדין הארצי בקבעו:
"25. ההסדר החוקי כולל אם כך הבהרה מפורשת שזכות לגימלת כסף מכוח חוק הביטוח הלאומי אינה עוברת בירושה, ואינה חלק מעזבונו של מבוטח שהלך לעולמו, וכי ככל שקיים "חוב גמלה" שטרם שולם למבוטח (ללא הבחנה בלשון הסעיף מדוע טרם שולם, ונתייחס להיבט זה בהמשך הדברים) - יש לשלמו לשאירים כמשמעותם בפרק י"א לחוק (הכוללים, בעקרו של דבר, את בן/בת זוגו של המבוטח וילדיו עד גיל 18 או עד תום שירותם הסדיר בצה"ל, וכל זאת בתנאים המפורטים בפרק י"א לחוק).
המחוקק בחר אם כך במודע להקנות עדיפות לשאירים על פני יורשיו של המבוטח (על אף שאינם כוללים - למשל - את ילדיו הבגירים של המבוטח), ולקבוע הסדר קונקריטי ומצומצם יחסית ביחס לאפשרות של תשלום גמלה בדיעבד בגין אדם שנפטר (בעוד שבחוקים אחרים ההוראות מרחיבות יותר, וכדוגמא סעיף 39א' לחוק הנכים הקובע כי "נפטר נכה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח החוק, ישולמו הסכומים על אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שהנכה הורה בכתב לקצין התגמולים; לא הורה - ישולמו לבן זוגו, ובאין בן זוג - ליורשיו"; להצדקות לשוני האמור, בין היתר בשל כך שמי שניפגע במהלך שרותו הצבאי מנוע מלתבוע בכל מסלול אחר, ראו בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת, בסעיף 21 לפסק הדין).
המחוקק אף כלל הוראה מפורשת המתייחסת למצב דברים בו מבוטח נפטר טרם ששולמה מלוא הקצבה המגיעה לו (מכוח הפרקים של נכות בעבודה, נכות כללית וכן זקנה ושאירים) כאשר לא הותיר אחריו שאירים או תלויים; גם במקרה כזה לא קבע שהגמלאות תשולמנה ליורשים, אלא למי שיוכיח שסיפק למבוטח בשנה האחרונה לחייו מצרכים או שירותים חיוניים, וגם אז תוגבל הזכאות לסכום הקצבה בגין ששה חודשים בלבד (סעיף 309 לחוק).
...
הכרעה
לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי המדובר בחוב של גמלה.
על כן, דין הבקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר יריבות בין התובעים לבין הנתבע – להתקבל, ודין התביעה להידחות על הסף.
מכל מקום, ואף אם היו מוחזרים הכספים כאמור, עדיין היו הם בגדר חוב גמלה ואין התובעים זכאים לו.
סיכום
לנוכח כל האמור, בהיעדר יריבות בין התובעים לנתבע ומשאין התובעים, כיורשי המנוח, זכאים לקבלת כספי קצבת הנכות שהגיעו למנוח והמצויים בידי הנתבע, התביעה נדחית על הסף.