לפני ערעור על החלטת ועדת ערר-ילד מיום 9.1.19 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי המערער אינו זכאי לגימלת ילד נכה (להלן: "ההחלטה").
אשר לפעולת האכילה – הועדה נדרשה לבחון את קביעתה בשנית "וזאת לנוכח התעוד הרפואי בו צויין, כי המערער סובל מבעיות במוטוריקה עדינה, קושי בכתיבה ואינו מסוגל לסגור את הידיים."
הועדה הסבירה בהחלטתה, כי מבדיקת המערער עלה, כי קיים טונוס שרירים תקין וכח גס תקין בידיו; הועדה ציינה, כי המערער לחץ את ידי הבודק בצורה מאקסימאלית וסימטרית ומשכך הועדה סבורה, כי אין כל סיבה שהמערער לא יחזיק כף ויאכל וישתה כבני גילו, כפי שאכן שתה מכוס במסגרת ישיבת הועדה עובר לפסק הדין המחזיר.
עניינו של המערער יוחזר לועדת ערר-ילד באותו הרכב, על מנת שתשקול קביעתה מחדש בהתייחס לפעולת ההגיינה האישית, זאת בזיקה לסיוע לו נידרש המערער בפעולת הכיפתור שבגינו נקבע, כי המערער זקוק לסיוע מועט בפעולת ההלבשה, כאשר פעולת הכיפתור מהוה חלק משרשרת הפעולות לצורך ביצוע פעולת ההגיינה אישית.
...
הערעור נדחה".
מנגד, טען המשיב, כי דין הערעור להידחות מנימוקים אלה:
אין בטיעוני המערער הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.
מן הכלל אל הפרט
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפרוטוקולי הוועדה ובכל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל בחלקו, בהתייחס לפעולת ההיגיינה האישית בלבד, כפי שיפורט להלן.
סוף דבר
על יסוד האמור, דין הערעור להתקבל.
