קצבת זקנה לבעל רישיון ישיבת קבע

לטענת התובעת, המנוח קיבל קצבת זקנה, נהנה מביטוח בריאות ממלכתי, והיה מטופל בבית חולים שערי צדק בגין מחלתו ממועד גילויה בסוף שנת 2013 ועד לפטירתו.

דיון והכרעה תושבות כתנאי לתחולת הוראות חוק הביטוח הלאומי בעניינינו, לא הייתה מחלוקת כי המנוח אחז בחייו תעודת זהות ישראלית, וכי היה לו לפיכך רישיון לישיבת קבע על פי חוק הכניסה לישראל.

] "אשר לנטל השיכנוע המוטל בתביעות מן הסוג הזה כבר נקבע כי 'על רקע שינויים המתחוללים במרכז החיים של מבקשי הגימלה, ובעיקר בהקשר של מקומות המגורים, התפתחה ההלכה בדבר "נטל ההוכחה" בתביעות הכורכות בחובן שאלות בדבר תושבות מבקש הגימלה.

] "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להמנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על-ידו.

...

] לא מצאנו לקבל את עדותה של התובעת בעניין זה, שכן היא עדות כבושה שלא בא זכרה עובר לתצהירה.

התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

מכאן, התביעה נדחית.

התובעת מפנה בעיניין זה לסעיף 10 לפסק דינו של ביה"ד הארצי בפרשת אלימזדנוב הנ"ל, שם נכתב: "לא דנו בפסק דין זה בשאלה האם יש פגם בכך שנקבעו כללים שונים לגבי הזכאות לגימלת זקנה מיוחדת בין מי שחוק השבות חל עליו לבין מי שחוק השבות אינו חל עליו. אנו סבורים כי השאלה האם קיים שוני רלוואנטי בין שני סוגי התושבים האמורים לנוכח תכליתם של ההסכמים להקנות זכאות לגימלת זקנה מיוחדת, ראוי שתבחן לעומקה על ידי הגורמים המוסמכים". טענתה השניה של התובעת היא כי יש לקבוע שבמועד בו קיבלה אשרת א/5 היא כבר היתה תושבת המדינה מעל 24 חודשים, וזאת בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה באשר להיותו של אדם תושב לעניין החוק.

המבחנים שיצרה הפסיקה לקביעה האם אדם מקיים את "תנאי התושבות" לא נועדו לקבוע לאדם "סטאטוס" של תושב או אזרח כלפי המדינה, במובן של רשיון ישיבה בה. מטרת המבחנים היא לקבוע האם אדם שהוא כבר בעל מעמד כזה, כזה, היינו "אזרח" או "תושב", מקיים גם את תנאי "מרכז החיים בישראל" הנידרש לעיתים בחוק.

...

התובעת מפנה בעניין זה לסעיף 10 לפסק דינו של ביה"ד הארצי בפרשת אלימזדנוב הנ"ל, שם נכתב: "לא דנו בפסק דין זה בשאלה האם יש פגם בכך שנקבעו כללים שונים לגבי הזכאות לגמלת זקנה מיוחדת בין מי שחוק השבות חל עליו לבין מי שחוק השבות אינו חל עליו. אנו סבורים כי השאלה האם קיים שוני רלוונטי בין שני סוגי התושבים האמורים לנוכח תכליתם של ההסכמים להקנות זכאות לגמלת זקנה מיוחדת, ראוי שתיבחן לעומקה על ידי הגורמים המוסמכים". טענתה השניה של התובעת היא כי יש לקבוע שבמועד בו קיבלה אשרת א/5 היא כבר היתה תושבת המדינה מעל 24 חודשים, וזאת בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה באשר להיותו של אדם תושב לעניין החוק.

אשר על כן התביעה נדחית.

נטל ההוכחה לפיו עברה שוב להתגורר בישראל, , מוטל על פי הפסיקה על כתפיה, גם אם היא נושאת תעודת זהות ישראלית ורישיון לישיבת קבע.

הוכח כי "חבל הטבור" נותר קשור לירדן בכל היבט אפשרי של בעלות על הבית, המשפחה הגרעינית (9 ילדים ובעל), הבעל הזקן והחולה, הטיפולים הרפואיים והתרופות וכן התקופות הממושכות והארוכות של חודשים בהן שוהה התובעת בירדן, מצביעים כולם כי עיקר הזיקות אם לא כולן הן למגורים בירדן.

התובעת נישאלה מפורשות מדוע דוקא ב-2016 החליטה לחדש את זיקתה לישראל והיא עונה חד משמעית כדי למצות את זכויותיה לקבל קצבת זקנה כי המצב הכלכלי בירדן לא טוב ובעלה וילדיה לא עובדים ולא יכולים לפרנס אותה.

...

כלשונה: " ת. בגלל שהחיים שלי בירדן באותה תקופה הייתה מאוד קשה, בעלי הוא אדם זקן שלא עובד, המצב שם קשה. לכן החלטתי לבוא לכאן.

סוף דבר התביעה נדחית מכל וכל.

סברנו כי נוכח הפסיקה יש להשית על התובעת הוצאות של ממש ! אולם נוכח גילה של התובעת ומצבה הכלכלי הנטען, תשלם התובעת הוצאות הנתבע בסך 2,500 ₪ בלבד אשר ישולמו תוך 30 ימים.

בהליך הקודם התבקש הסעד "... להחזיר את דמי הביטוח ולהכיר התובעת כתושבת ירושלים וכל עניין ולשלם לתובעים הרלבאנטיים קצבת זקנה כולל קצבה רטרואקטיבית." בכתב ההגנה בהליך הקודם, טען הנתבע כי ב – 6.8.20 נשלחה לה הודעה לכתובת מגורים לפיה חדלה להיות תושבת והיא לא השיגה על הודעה זו. אף לא דיווחה כי גרה בשכונת הדואר ברציפות.

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (להלן: ההנחיות או הנחיות היועמ"ש) קובעות את התנאים הבאים: התובע מחזיק ברשיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, וכל עוד הוא מחזיק באשרה כאמור.

התובעת טענה כי הנה תושבת ירושלים מ 1967 וכי אין משמעות להנחיות היועץ המשפטי לממשלה שכל המתגוררים באיזור זה של ירושלים לא יחשבו תושבים בין שנים 1967 ל – 2005 וכי מי שהתגורר והיה בעלים של בית בשנת 2005 קודם לבניית גדר ההפרדה, ממשיך להיות תושב ירושלים.

בנסיבות אלה, תביעת התובעת להכרה בזכויותיה ממועד המוקדם ל-08/03/2005 אינה מבוססת, וטענת המוסד כי יכיר בזכויותיה החל מ-08/03/2005 היא קביעה סבירה וכדין ואין להתערב בה. סוף דבר נוכח כל האמור, המענה לשאלה האם התובעת זכאית לקיצבת אזרח ותיק מכוח החוק או שמא כדין אושרה הזכאות לתשלום הגימלה מכוח ההסכם החל מחודש 08/2020 ואילך, הוא כי יש להחיל את הוראות החוק ולא את ההסכם, נוכח ההליך הקודם.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלנו בכובד ראש את טיעוני הצדדים נבדוק את העובדות החקיקה והפסיקה ואת יישומם לגבי התובעת להלן.

בנסיבות אלה, תביעת התובעת להכרה בזכויותיה ממועד המוקדם ל-08/03/2005 אינה מבוססת, וטענת המוסד כי יכיר בזכויותיה החל מ-08/03/2005 היא קביעה סבירה וכדין ואין להתערב בה. סוף דבר נוכח כל האמור, המענה לשאלה האם התובעת זכאית לקצבת אזרח ותיק מכוח החוק או שמא כדין אושרה הזכאות לתשלום הגמלה מכוח ההסכם החל מחודש 08/2020 ואילך, הוא כי יש להחיל את הוראות החוק ולא את ההסכם, נוכח ההליך הקודם.

יחד עם זאת, מתקבלת טענת המוסד כי זכויותיה של התובעת ייחשבו החל מ 08/03/2005, מועד בו חל הרציונל של הוראות היועמ"ש. תביעת התובעת לתחולה רטרואקטיבית אחרת נדחית.

] "המבחנים שיצרה הפסיקה לקביעה האם אדם מקיים את "תנאי התושבות" לא נועדו לקבוע לאדם "סטאטוס" של תושב או אזרח כלפי המדינה, במובן של רשיון ישיבה בה. מטרת המבחנים היא לקבוע האם אדם שהוא כבר בעל מעמד כזה, כזה, היינו "אזרח" או "תושב", מקיים גם את תנאי "מרכז החיים בישראל" הנידרש לעיתים בחוק.

] "על פני הדברים למערערת ילידת 1937 שקבלה אשרת תושב אירעי א/5 אך ורק בחודש 8/08 – לא קמה זכאות לקיצבת זקנה מכוח הוראות פרק יא לחוק. זכאות המערערת לגימלת זקנה מיוחדת יכולה היתה לקום או מכוח הסכם 80, או מכוח הסכם 88. לגבי הסכם 88 – על פני הדברים, אין הוא חל על המערערת משאין היא עונה על תנאי הזכאות על פי סעיף 3 להסכם. באשר להסכם 80 – אזי על פי סעיף 2 לו, גמלת זקנה מיוחדת תנתן לתושב ישראל שחוק השבות לא חל עליו, רק לאחר שהוא היה תושב ישראל במשך 24 חודשים רצופים. לפי הוראת סעיף 2א(ב)(3) לחוק, לא יוכר כתושב ישראל מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב(1) עד ב(4) לפי תקנה 5 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. נוכח הוראת חוק זו ולאור האמור בהסכם 80 ובנסיבות המקרה, זכאות המערערת לגימלת זקנה מיוחדת, יכולה היתה לקום לכאורה אך ורק החל מחודש אוגוסט 2010." עוד נציין, כי איננו מתעלמים מכך שתקופת ההמתנה של 24 החודשים מרגע קביעת מעמד התושבות כדין, אינה קלה כלל ועיקר, ובודאי בעיניינה המורכב של התובעת, שסובלת לצערנו מבעיות בריאות קשות.

...

ראו בעניין זה קביעתו של בית הדין האזורי בירושלים בעניין עליאן: "... [ש]הוראות סעיף 2א לחוק אינן מאפשרות הפעלת שיקול דעת כאמור. הוראת סעיף 2א לחוק שוללת ההכרה בתושבות במקרים המתוארים שם, גם אם לפי מבחני הפסיקה לבחינת מרכז חיים, ניתן היה להגיע למסקנה של קיום תושבות"[footnoteRef:14].

עם זאת, מטעמי הרמוניה חקיקתית, ואף לאור העמדה המוצהרת – הן של המחוקק והן של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, אנו סבורים כי יש לפרש את הוראות הסכם 1980 ברוחו של חוק הביטוח הלאומי.

] לסיכום – תביעתה של התובעת להענקת קצבת זקנה מיוחדת, על בסיס הטענה כי יש לראותה כתושבת ישראל החל מעת הגעתה לישראל, דינה להידחות.