קנס על חניה באזור המיועד לפריקה וטעינה

בית המשפט היתייחס בהכרעת הדין להוראות חוק חניה לנכים וקבע כי כל התנאים הקבועים בחוק לא היתקיימו – המערער לא טען כי לא היה מקום חניה פנוי אחר באיזור, אלא כי לא מצא חניה טובה יותר, ומכל מקום לא הוכיח כי לא נמצאה חניה כאמור.

לטענת המערער שגה בית המשפט קמא שהתעלם מהילכת בית המשפט העליון הקובעת כי יש להקל עם נכים בחנייה המיועדת לפריקה וטעינה עד לזמן של 25 דקות.

אשר לפגם הנטען לגבי אופן הצבת התמרור – מאחר שבמקביל להצבת תמרור בשלט, נצבעו גם אבני השפה של המדרכה באדום לבן, סימון המהוה אף הוא תמרור האוסר על חניה במקום, אינני רואה מקום להתייחס לשאלה באיזו זוית הוצב השלט במקום, אף כי בתמונות שהוגשו נראה בבירור התמרור האוסר חניה וכן השלט המעיד על "קנס מוגדל". לעניין הקנס שנגזר על המערער – בדרך כלל שמור סכום הקנס הבסיסי למי שמקבל דו"ח ומשלם אותו.

...

דיון והכרעה: דין הערעור להדחות.

אזרח הבוחר לנהל הליך הוכחות, ומורשע לאחר שגירסתו נדחית וטענותיו אינן מתקבלות, אינו יכול לצפות להתייחסות כאל מי שהודה וקיבל אחריות על ביצוע העבירה.

אשר על כן הערעור נדחה.

בתאריך 30.12.19 נרשמה לנאשם הודעת קנס בגין העמדת/החנית רכב במקום בו החניה אסורה על פי תמרור אין חניה או אין עצירה פרט לפריקה וטעינה והרכב עמד/חנה שלא לצורך פריקה וטעינה מיידית ובלתי פוסקת; עבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחיינתו), התשמ"ד-1983.

הנאשם שב לרכבו, אף לשיטתו, רק לאחר 17 דקות ומשכך נרשם לו הדו"ח. המשמעות היא, כי על אף שהנאשם היה רשאי לעמוד באיזור המיועד לפריקה וטעינה, ועל אף שהיה רשאי לעשות כן לצורך מסירת מעטפה - היה עליו לפעול באופן מיידי, ללא עיכובים מיותרים ולשוב לרכבו במהירות המתחייבת מהעמדת הרכב באיזור פריקה וטעינה.

...

עדותו בעניין זה מהימנה עליי ואני מקבלת אותה.

לסיכום ביניים ניתן לומר, כי הנאשם הגיע למקום בכדי למסור מעטפה למקום המצוי מעבר לכביש וזאת במסגרת עיסוקו.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, בעבירה על פי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.

מעיד כי מודע לכך שהמתחם מיועד להורדת והעלאת כלי שייט בלבד, ועל כך שיש איסור חניה במקום ומכאן אני למד מי שמכיר את המיתחם, יודע הוא על איסור החניה באיזור נשוא כתב האישום .

לעונת עדות הפקח רדוני שהעיד חד משמעי כי הנאשם החנה הרכב דרוטמית למקום המיועד לפריקה וטעינה של כלי שייט לא הוכח בפני על ידי הנאשם כי עדותו של הפקח רדוני משוללת יסוד או שיש לפקפק באמיתותה.

במקרה זה, מדובר בנסיעה ובחניה על חוף הים בלבד ולא בשמורת טבע.

בטיעוניו לעונש טען הנאשם כי הסכום שמבקשת התביעה מתייחס בפסה"ד בתיק 30892-11-11 שם לא היה שלט אזהרה והנאשם טען כי ירד לקחת דברים והגיע שני מטרים מקוו המים ואילו במקרה שלי היה שלט שהמקום מיועד להורדת כלי שיט בים , טען שוב כי הוריד כלי השיט במקום מורשה בתיאום , במקרה אחר בו הורידו אופנוע ים בחוף ניצנים במקום לא מורשה להורדה ושמורת טבע והנאשם ברח מהפקח הוטל קנס בסך 2000 ₪ .

...

במקרה זה, אני סבור כי יש לקחת לקולא עברו הפלילי הנקי של הנאשם.

לאור האמור לעיל ולאחר ששקלתי מצבו הכלכלי של הנאשם שאינו חריג לחומרה (ואשר לא הוגשו אסמכתאות כלשהן בעניינו) אני קובע כי מתחם העונש ההולם כולל קנס הנע בין 1000 ועד 5000 ₪ וכן חתימה על התחייבות כספית.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 2,500 ₪ או 25 ימי מאסר תמורתו.

נאמר, כי אין לקבל את הקביעה כי "עצם העובדה שנכה חונה מספר דקות במקום המיועד לפריקה וטעינה, יש בה משום 'הפרעה ממשית' לתנועה רק מעצם הפוטנציאל, וזאת כאשר מתקיימים התנאים הנוספים הנדרשים בסעיף 2 לחוק. כאשר החוק דורש 'הפרעה ממשית' ולא רק 'הפרעה', אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד". כן נאמר, כי נוכח העובדה שהפקחים בעירית תל אביב רושמים הודעות קנס לרכב החונה במקומות המיועד לפריקה ולטעינה רק בחלוף 10 דקות, אזי בפרק זמן זה "ניתן בהחלט לדעת, אם היתה הפרעה ממשית מצד רכבו של החונה ולא רק פוטנציאל להפרעה". לעמדתו של בית המשפט המחוזי, לא היה מקום "להפוך את הנטל ולהטיל על הנאשם את החובה להוכיח, כי החנייה במקום שבו חנה לא הוותה הפרעה ממשית לתנועה וזאת על בסיס פוטנציאל ההפרעה". בהקשר זה נאמר, כי פקחי העיריה יכולים לציין בדו"ח הערות, המלמדות על קיומה של הפרעה ממשית.

נטען, כי נוסחת האיזון המוצעת על ידי המשיבה "מתבקשת נוכח אופיה של פעולת 'הפריקה והטעינה' והמטרה שלשמה מוקצים חניה יחודית לפעולה זו, גם באיזורי מסחר צפופים ובכבישים צרים יותר". הוטעם, כי חנית נכה במקום המיועד לפריקה וטעינה – גם לפרק זמן העולה על עשר דקות – לא תביא באופן אוטומאטי לקבלת דו"ח, והפקחים נדרשים להפעיל שיקול דעת, בהיתחשב באופיו של האיזור, שעת החניה ומשכה ואופן החניה.

בגדר התהליך הפרשני יש לבחון, ראשית, האם לטענתם של המערערים – כי אין לאסור על חנייתם של כלי רכב נושאי תג נכה במקום המיועד לפריקה ולטעינה – ישנה אחיזה בלשון החוק (ראו, למשל, עע"מ 2775/01 ויטנר נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה שרונים (2005)).

...

בית המשפט המחוזי קבע, כי "משאין חולק על כך, שהחניה לא הייתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חניה פנויים ... ולאור העדויות שנשמעו בבית המשפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב'הפרעה ממשית לתנועה', מסקנה המחייבת הרשעתו של המערער". בפסק הדין צוין, ש"אינני סבורה, כי מדובר בהוראת חוק לא ברורה.

לא בלי התלבטות החלטתי לזכותם מחמת הספק, אותו ספק בפרשנות היחס בין שני החוקים שקדם להכרעה זו, ותרומתם להכרעה.

שלוש הערות טרם חתימה בבג"צ 8735/11 עמותת נגישות ישראל נ' שר התחבורה (הנזכר) נאמר (פסקה 3), כי "סבורים אנו שיש לקדם חקיקה שתסדיר את נושא החנייה של נכים באופן ברור ומדויק ובדרך טובה יותר מאשר הדבר נעשה עד היום". לדברים אלה אין לי אלא להצטרף בהקשר דנא; נכון יהא להסדיר בחקיקה גם את הסוגיה לה נדרש פסק דין זה, ויפה שעה אחת קודם.

סוף דבר וסיכומו הערעורים מתקבלים כמפורט מעלה.

עוד ציין, כי לטעמו לשון חוק חניית נכים גורמת לנהג סביר להבין, כי תנאי חניית רכב נכה חלים על כל מקום בו החנייה לא מותרת כולל איזורי פריקה וטעינה כל עוד התמלאו כל התנאים בהתאם לחוק חניית נכים.

כאשר הפקח רושם את הודעת הקנס, אזי כשם שהוא יכול להוסיף הערה ולפיה הוא המתין כ- 10 דקות בטרם נתן את הדו"ח, כך הוא יכול להוסיף הערה ולפיה כל מקומות החנייה במקומות הקרובים היו תפוסים, וכך ניתן יהיה להוכיח בנקל כי חניית הנכה במקום המיועד לפריקה וטעינה היתה "הפרעה ממשית" לתנועה ולא רק בגדר "פוטנציאל הפרעה", או למשל, כאשר מצלמים את הרכב שבגינו ניתנת הודעת הקנס וכוללים הצלום בהודעת הקנס, ניתן לצרף במקרים האפשריים, צלום נוסף של כלי הרכב החונים בקירבת מקום – צלום ממנו ניתן להתרשם ישירות, כי מקומות החנייה הסמוכים היו מלאים.

נכון שבפסיקה קיימות גישות שונות ועדיין לא הוכרעה כל הסוגיה בשאלת היחס שבין איסור חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה ובין הוראות חוק הנכים, אך המחלוקת בפסיקה אינה במהותה לגבי עצם השאלה – אם מותר לנכה לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה בכל מצב, אלא באילו תנאים מותר לו לחנות על פי דרישות סעיף 2 לחוק.

...

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את הערעור הגם שלחלק ממסקנותיו המשפטיות של כב' השופט הימן הנכבד אינני מסכימה ואבהיר: א) נדרשתי לסוגיה דומה לפני זמן לא רב, וביום 16/4/12 נתתי פסק דין בעפ"א 10829-03-12 איתן גולדמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: "פס"ד גולדמן").

ה) במקרה דנן, משאין חולק על כך, שהחנייה לא היתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חנייה פנויים (המערער אישר בבית משפט קמא, כי לא היו מקומות חנייה חלופיים פנויים בקרבת מקום), ולאור העדויות שנשמעו בבית משפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה", מסקנה המחייבת הרשעתו של המערער כפי שנעשה בפועל.

לסיכום: א) אני סבורה, כי במקרה דנן, לא התקיימו הוראות סעיף 2 לחוק החנייה לנכים וכי המערער חנה באופן אשר היווה בפועל "הפרעה ממשית" לתנועה, ועל כן יש להשאיר את הרשעתו על כנה.