הערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה
בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך שהערך החברתי עליו באה עבירת גרם מוות ברשלנות להגן, הוא הערך של קדושת החיים ושלמות הגוף ובהקשר התעבורתי, לקיים הגנה על שלום ובטיחות ציבור המשתמשים בדרך:
ע"פ 548/05 לוין –
"...בית משפט זה התוה מזה שנים מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות נהיגה הכרוכות בתאונות קטלניות...הוא דבק בגישה זו מתוך אמונה כי לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מחמירה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו. מדיניות ענישה זו...נועדה לתת ביטוי ולהדגיש הדגשה מיוחדת את ערך חיי האדם...ולערוב לכלל ולפרט כי המשפט ובתי המשפט יעשו כל שבידם על מנת לטעת בתרבות החברתית את ההערכה והכבוד הנדרשים לזולת ולחייו..."
ונאמר:
ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל-
"נהיגה אלימה בכבישים הפכה לרעה החולה של תקופתנו...בתי-המשפט מצווים להחמיר עם עברייני תנועה. יש להירתם למניעת התופעה ולהגן על ביטחון הציבור ושלומו, בין היתר באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש לתקופה ראויה..."
ועוד בעיניין זה:
רע"פ 8040/15 בריזדה נ' התביעה הצבאית הראשית-
"הערך המוגן של קדושת החיים ושלמות הגוף, כאמור, הוא ערך עליון שאף טרם הסדרתו בחקיקה עלי ספר, מוכתב כאיסור של המשפט הטבעי, ונדמה כי המדובר בערך שיש ליתן לו את ההגנה המרבית מפני שאין ערך חברתי אחר בדרגתו".
באשר לנסיבות ביצוע העבירה, יש לקבוע, תחילה, את רמת הרשלנות שנמצאה באופן נהיגתו של הנאשם.
ברע"פ 6918/02 אחיה נ' מדינת ישראל
במקרה דכאן הבחין הנאשם במנוחה או צריך היה להבחין במנוחה, על פי מבחן ה"אדם הסביר", על אי התנועה הבנוי, לפני מעבר החצייה בכיוון נסיעתו ולפיכך, היה עליו לעצור את האוטובוס לפני מעבר החצייה, גם אם, כפי שטען בא כוחו, לא היה בטוח כי המנוחה מתכוונת לחצות את מעבר החצייה.
מיתחמי הענישה נקבעים בהתאם לאופיו של הארוע ומאפייניו, כפי שמלמדים המקרים הבאים :
רע"פ 9909/17 מאיר דרויש נ' מדינת ישראל - הנאשם גרם לתאונת דרכים, בה ניחבלה אנושות המנוחה וזאת לאחר שלא אפשר לה לחצות את מעבר החצייה בכיוון נסיעתו ופגע בה עם האוטובוס הצבורי, בית המשפט לתעבורה קבע :
"התאונה ותוצאותיה הטראגיות השפיעו באופן ממשי גם על הנאשם ומשפחתו ולא רק על מישפחת המנוחה, אך האנטרס הצבורי במקרה זה, דוחק מפניו את האנטרס האישי של הנאשם ומחייב ענישה חמורה ומרתיעה, בדמות מאסר בפועל".
שם נגזרו על הנאשם 14 חודשי מאסר בפועל ו-10 שנות פסילה בפועל.
"מדיניות הענישה הראויה בעבירות של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות, הנה השתת עונש מאסר בפועל. בכך ניתן ביטוי לערך קדושת החיים ולשיקולי ההרתעה. העונש שנגזר על המבקש, הכולל בין היתר 9 חודשי מאסר בפועל, מבטא, באופן הולם, את מדיניות הענישה במקרים כגון דא, והולם את נסיבות ענייננו".
העונש נותר על כנו, העירעור נדחה - פסילת רישיון נהיגה בפועל לצמיתות, 36 חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשי מאסר בפועל, ותשלום קנס בסך 5,000 ₪.
עיינתי באסופת הפסיקה שהגישו הצדדים , כל מקרה יכול להשקל לכיוון כזה או אחר וכפי שנאמר בעיניין אדרי דלעיל :
"עיון בפסיקה שהוגשה לנו- אינו משנה את התמונה. הפסיקה- כדרכה של פסיקה מכילה את הענישה על כל רמותיה וגווניה. על כל מקרה שבו הומר המאסר בפועל לעבודות שירות, קיים גם מקרה בו הוטל מאסר מאחורי סורג ובריח, ואף לתקופות ארוכות יותר. כל מקרה לנסיבותיו ולעולם ניתן להצביע על נימוקים לכוון זה או אחר. חיי אדם, אינם נותנים לכימות "נוסחתי" שיניב מספר מדויק של חודשי (או שנות) מאסר או שנות שלילת רישיון נהיגה".
...
נוכח רמת הרשלנות שמצאתי באופן נהיגתו של הנאשם, כמפורט לעיל, אני סבור כי מתחם הענישה ההולם, ינוע בין 7 חודשי מאסר בפועל ועד 16 חודשי מאסר בפועל, פסילה בפועל לתקופה שבין 5 שנים ועד 10 שנים, מאסר מותנה, קנס כספי ופיצוי למשפחת המנוח.
עם זאת, עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום".
מכלל הנימוקים שמניתי, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ,ולאחר ששקלתי את השיקולים, לחומרה ולקולא, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
אני מטיל על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל.
