קנס אזרחי וקנס פלילי: הבדלים

בטרם אסיים סוגיה זו, מבקש אני להפנות את תשומת לב האחראים לכך, כי רצוי היה-במישור הלשוני-להבחין בין קנס פלילי לבין קנס אזרחי, ובדרך זו להבהיר במידת מה את השוני המהותי שבין שני סוגי הקנסות.

...

בנסיבות אלה, לא נראה לנו הקנס, שהוטל עליהם, כבד במידה המצדיקה את התערבותנו.

אמת הדבר, המקור הכספי לתשלום הקנסות-הן זה של המנהלים והן זה של החברה עצמה-עשוי להיות, בסופו של דבר, החברה עצמה, אך אין בכך ולא כלום.

לבסוף, עונש מאסר-על-תנאי עשוי להכביד על המנהלים, אך דומה כי אין מנוס במקרים מתאימים מהטלת עונש זה כגורם מרתיע.

התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין.

באותו העניין עמד בית משפט זה על הבחנה בין סוגי הקנסות השונים: "מקובלת עלינו ההבחנה בין 'קנס פלילי' מזה לבין 'קנס אזרחי' או 'קנס מנהלי' מזה (ראה: ע"פ 758/80 [1]). הראשון מהוה סנקציה בגין ביצועה של עבירה פלילית, האחרון מהוה אמצעי אזרחי או מנהלי לאכיפת החוק... לעתים, ההבחנה בין שני הקנסות האמורים אינה קשה כלל ועיקר... אך לעתים קרובות, ההבחנה בין 'קנס פלילי' לבין 'קנס אזרחי' קשה היא... קושי זה קיים באותם מצבים, אשר בהם הקנס האזרחי והמנהלי, כמו גם הקנס הפלילי, הם בעלי אופי עונשי. אכן, לא פעם ניתן להצביע על כך כי הקנס האזרחי אינו אך תרופתי גרידא, ויש בו ממד עונשי... כיצד אם כן, נבחין בין קנס, שבא להטיל סנקציה 'פלילית', לבין קנס, שבא לאכוף את החוק בדרך הענישה 'האזרחית'? דומה שהתשובה היא, כי את ההבחנה בין שני הקנסות יש לדלות מהוראותיו של החוק עצמו..." (שם, בעמ' 830).

...

סיכום ביניים מסקנתי היא אפוא כי התקנות שקבע שר הפנים, כפי תוקפן בעת הנוכחית, הותקנו בסמכות והן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה כך שלא ניתן לומר עליהן כי הן בלתי מידתיות באופן המצדיק את ביטולן.

משפט משווה ההסדרים השונים הנוהגים בסוגיה שלפנינו במדינות אחרות מחזקים גם הם את המסקנה אליה הגעתי דהיינו, כי לא ניתן לומר שבעניינו מתקיים יחס בלתי סביר בין התועלת לנזק או כי ההסדר שבחר בו שר הפנים הוא בלתי סביר – דהיינו ששום שר פנים סביר לא היה בוחר בו (על מקומו של משפט השוואתי בהקשרים חוקתיים ועל היחס בין מתחם המידתיות למתחם ההתחשבות ראו דברי השופט מלצר בעניין פלד והאסמתכאות שם).

ייתכן שיש מקום להרחיב את הפטור למחוסרי אמצעים גם למצבים של יציאה מישראל ולא רק למקרים של שיבה אליה ומוצע למשיב לשקול עניין זה. סוף דבר לשיטתי התקנות הותקנו בסמכות והן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה.

בהקשר זה, ראו גם רע"פ 277/82 נירוסטה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 826, 829: "מקובלת עלינו ההבחנה בין 'קנס פלילי' מזה לבין 'קנס אזרחי' או 'קנס מנהלי' מזה... הראשון מהוה סנקציה בגין ביצועה של עבירה פלילית, האחרון מהוה אמצעי אזרחי או מנהלי לאכיפת החוק... לעיתים ההבחנה בין שני הקנסות האמורים אינה קשה כלל ועיקר... כך הוא הדבר, מקום שהקנס לא בא אלא כדי לכסות את הוצאותיה של המדינה בגין טיפולה המיוחד באזרח". נמצא, איפוא, כי הסיכוי להכרעה בטענת המבקשים בעיניין הכללת המילה "קנס" בדרישת התשלום לטובת חברי הקבוצה, נמוך ביותר, ואף היא איננה מצדיקה אישור התובענה כייצוגית.

...

אינני מקבלת את הערכת המבקשים, כי ההשלמה הנדרשת לצורך היתר לתיקון הבקשה, כך שגם הטענות שהתחדשו בשלב הסיכומים, תתבררנה במסגרת ההליך שלפניי, היא השלמה מינימאלית שניתנת לביצוע תוך ימים בודדים (עמ' 51 שורה 32).

לסיכום: דין הבקשה להידחות, על שום שלא נראית אפשרות סבירה שהעילות שנטענו בבקשה תוכרענה לטובת המבקשים, וכן על שום שלגבי חלקם, מדובר בעניינים המצריכים בירור פרטני כך שתובענה ייצוגית איננה דרך יעילה והוגנת להכריע בהן.

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית נדחית אפוא.

בפסקות 6 ו-7 לפסק דין נירוסטה נקבע: "מקובלת עלינו ההבחנה בין "קנס פלילי" מזה לבין "קנס אזרחי" או "קנס מנהלי" מזה (ראה ע"פ 758/80 פד"י ל"ה(4) 629) הראשון מהוה סנקציה בגין ביצועה של עבירה פלילית, האחרון מהוה אמצעי אזרחי או מינהלי לאכיפת החוק (השווה .

...

בסופו של יום, קבע כב' השופט עמירם בנימיני, בין השאר כדלקמן: " ... ההסכם השני הינו גם הסכם בלתי-חוקי וגם הסכם למראית עין. אי-החוקיות שבו באה לידי ביטוי בהקטנת סכום התמורה על-מנת להונות את שלטונות המס. ... אין מדובר באי-חוקיות בעניין טפל לעסקה, אלא באי-חוקיות היורדת לשורש העסקה. ... עם זאת, לאור ההלכות שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי משנקבעה בטלותו של ההסכם השני - יש להורות על אכיפת ההסכם הראשון." (פסקה 44 לפסק הדין המחוזי; ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור) בפסקה 51(ג) לפסק הדין המחוזי נקבע כי על העוררים לדווח על המכירה הראשונה למשיב, תוך 30 ימים, וכן לשלם את כל המסים הריביות והקנסות שיטיל עליהם המשיב.

במקרה החריג שלפנינו, בו נקבע כי מטרת הצדדים לעסקה הייתה - "לרמות את שלטונות המס", אני סבור כי יש להותיר על כנו קנס גבוה, גם אם מתון יותר מזה שקבע המשיב.

סוף דבר אציע לחבריי לקבל את הערר באופן חלקי ולקבוע כי קנסות אי הצהרה במועד, יעמדו על הנמוך מבין השניים: סך של 250,000 ₪.

לסיכום אני מסכים עם פסק דינו של יו"ר הוועדה על כל סעיפיו.