קניית רכב עם עיקולים ללא ידיעת הקונה

עוד נקבע בפסק הדין: "למשיבה הייתה אפשרות, אם כי לא מוטלת עליה חובה כזאת, לרשום הערה על קיומו של השיעבוד במשרד הרשוי וברשיון הרכב, ובדרך זו להביא את העובדה הזאת לידיעת כל מי שבא לרכוש את הרכב .... ואולם אפילו נאמר כי המערערת התרשלה בכך שלא עשתה בדיקה כזו, הרי כלל ידוע הוא שאין רשלנות רגילה, ואף רשלנות רבתי, מפקיעה את תום-הלב הנידרש. רשלנות רבתי יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום-לב .. ורשלנות כזאת אין לייחס למערערת, כשלא היה לה כל יסוד לחשוד באי-שלמות זכותה של המוכרת על המכונית". על ההתפתחויות בעקבות פסק הדין בעיניין רוזנשטייך עמד בית המשפט המחוזי בפרק (מחוזי מרכז) 27145-12-13 קיפניס נ' המנהלים המיוחדים עוה"ד טילר ופלס (פורסם בנבו, 27.3.2014): "בעקבות פסיקה זו קבעו בתי המשפט המחוזיים כי קונה רכב חייב לבדוק, טרם הרכישה, את הרישום במשרד הרשוי, להבדיל מבדיקה במירשם החברות ומרשם המשכונות, ואם לא יבדוק - לא יזכה להגנת תקנת השוק .... בית המשפט העליון כבר עמד על קיומה של סתירה מסוימת בין ההלכות בסוגיה זו (ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה(3) 611, 613 (1981)". ובעניין דקדוקי נפסק: "באשר למהותו של תום הלב כאמור, נקבע בפסיקה כי רשלנות באופן כללי, ואף רשלנות רבתי, אינה שוללת את קיומו של תום הלב, אלא שככל שעסקינן בממכר של רכבים, אי בדיקת מצבו של הרכב במשרד הרשוי עולה כדי חוסר תום לב. הפרקטיקה הנוהגת הנה בדיקת מצבו של הרכב במשרד הרשוי ולו על מנת לראות שמי שמתיימר להיות המוכר הוא אכן המוכר ועל מנת לבדוק שעל הרכב לא רובצים שעבודים ועיקולים. במקרה דכאן, המערערים לא טרחו לבצע בדיקה כאמור (ונזכיר שוב כי במועד המכר הנטען הרישום של המישכון עדיין לא בוצע ברשם המשכונות, אך הופיע במשרד הרשוי, כלומר שאם המערערים היו בודקים במשרד הרשוי את מצבו של הרכב, הם היו רואים שהרכב ממושכן לטובת המשיבה)". ובהמשך נאמר כי "אין קביעה חד משמעית שאי בדיקה במשרד הרשוי משמעה חוסר תום לב - אך יש קביעה לגבי המקובל והרצוי" וכי "לא בכל מקרה אי ביצוע בדיקה במשרד הרשוי תחייב 'אוטומאטית' את המסקנה לגבי חוסר תום לב, שהרי תום הלב הנו סובייקטיבי ונגזר מהנסיבות". בהילכת כנען נקבע כי נידרש תנאי נוסף, הוא תנאי "מתן תמורה", שלדעת חלק מהשופטים שישבו בדין כלל אינו מופיע בסעיף 34.

קבלת החזקה לידי הקונה על סמך דבריו של יהב ברזילי, המנהל של גלי ליסינג (להלן: יהב) על נסיבות נטילת הרכב על-ידי גלי ליסינג, ללא ידיעתה של חברת קרנף ("אני לא ידעתי איזה חצרים זה ... אני חשבתי שהרכבים אצל החבר של ישראל ... כשאני שלחתי ואני נתתי את ההוראה, לא היה לי מושג אצל מי הוא" - עמ' 40-39 לתימלול), טען בא-כוחה של גלי ליסינג בסעיף 34 לסיכומיו בכתב כי חברת קרנף לא הציגה כל ראיה המוכיחה כי הרכב נימסר לה או כי היא החזיקה בו. בסעיף 75 לסיכומיו חזר בו למעשה בא-כוח גלי ליסינג מטענה זו, ויפה עשה.

...

יש לראות את הימנעותה של חברת קרנף מבדיקה במשרד הרישוי כראיה התומכת במסקנה להיעדרו של תום לב. נפנה לבחון האם קיימות ראיות התומכות במסקנה מנוגדת, קרי - בדבר קיומו של תום לב. איתי נימק את הימנעותו מבדיקה במשרד הרישוי, באומרו: "לא היה לי מקום לחשדות" (עמ' 8 לתמלול).

הסעדים המסקנה המשפטית מהוכחת התקיימותם של תנאי תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר הינה כי זכותה של חברת קרנף ברכב גוברת על זו של גלי ליסינג.

לפיכך, הנני קובע כי על גיל ליסינג לשלם לחברת קרנף את תמורת הרכב - 64,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד כריתת ההסכם בין כהן ליסינג לחברת קרנף.

התוצאה אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 64,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 26.9.2017 ועד לתשלום המלא בפועל; (2) 11,716 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 23.1.2018, ועד לתשלום המלא בפועל; (3) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (4) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 12,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בשלב מסוים, הנתבעת חפצה לקנות רכב, והתובע הציע לה לרכוש את רכב אישתו.

עוד נטען בתביעה, כי במהלך מערכת היחסים האישית ששררה בין התובע לנתבעת, התובע דאג לתשלום חובותיה של הנתבעת, להסרת העיקולים שהוטלו על נכסיה, לרבות על חשבונה בבנק.

התובע מסר לנתבעת את הרכב ללא תמורה במטרה להיות איתה במערכת יחסים סודית ללא ידיעת משפחתו.

במיסרון ששלחה הנתבעת לתובע עוד ביום 30/08/2018 שעה 11:34, נרשם כי: "הוא יתן לי מיליון וחצי אני ימכור תבית לפי ההסכם של העורכת דין עם הזוג של השלוש וחצי מיליון ואז ב 30.9 אני יעביר לו תשלוש וחצי מיליון ותשש מאות של סבא וזהו". ועוד, מיסרון בשעה 11:37 , בו מציינת כי: "הוא יתן לי [מתכוונת לקונה – ס"י] חמש מאות חמישים שנחתום חמש מאות אני יתן לך [הכוונה לתובע – ס"י] חמישים אני צריכה ומיליון יעביר עד סוף ספטמבר" (ההדגשות שלי-ס"י).

...

במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין)".

עם זאת, נוכח הפסיקה לפיה גם מקום שהנתבע טוען טענת הגנה בעל פה כנגד מסמך בכתב, די בכך כדי לזכותו ברשות להגן (ראו: ע"א 390/59 נתן רוג'ינסקי נ' זלמן וייט, פד"י יג(3) 2149 (1959); ע"א 592/65 אברהם שלי נ' יונה בוכבזא ואח', פד"י כ(2) 608, 611 (1965); בש"א (מחוזי חיפה) 13575/00 אחים גליק חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (18/8/2002)), ראיתי להיעתר לבקשה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הבקשה למתן רשות להתגונן מתקבלת בכפוף להפקדת ערובה על סך 125,000 ₪, תוך 45 יום מיום המצאת ההחלטה.

עוד צורף לכתב ההגנה תצהיר של הנתבע 2 לפיו רכש את הרכב מהנתבעת, אולם עדיין לא הועברה בו בעלות במשרד הרשוי בשל עיקול שהוטל על הרכב.

לטענתה, "כל רכב שאני קונה אני מעבירה בדואר. אני עושה העברת בעלות" (שם, ש' 20-21).

לשאלה מדוע לא עשתה עם בנה מוחמד את אותו הסכם כפי שעשתה עם בנה אוסיד (הנתבע 2) השיבה: "אני לא יודעת למה עשינו ככה אבל מוחמד, היחסים שלי ושל מוחמד הם יחסים טובים, הוא הבן הבכור והוא מטפל בי" (עמ' 7, ש' 1-2).

עוד הדגישה התובעת כי הנתבעת לא זימנה לעדות את בנה הנתבע 2, אף שהגישה תצהיר מטעמו ואף שהבהירה במסגרת קדם המשפט שבדעתה לעשות כן. בנסיבות אלה, טוענת התובעת, מבקשת הנתבעת כי נקבל את הגרסה לפיה מכרה את הרכב חודשיים לפני התאונה, למי שרק בדיון התברר שהוא בנה, על סמך זיכרון דברים שערכה עימו בשפה העברית, למרות שהיא לא דוברת עברית, וכחודשיים לאחר מכן רכשה באמצעות בן אחר רכב, לא מצאה לנכון לערוך זיכרון דברים דומה.

...

דיון והכרעה בסופו של דבר נותרה בתיק זה מחלוקת אחת בלבד, אליה התייחסו הצדדים בסיכומיהם, והיא אחריותה של הנתבעת (בנוסף לאחריותו של הנתבע 2) לנזקים שנגרמו לרכב המבוטח, מכח היותה בעלים של הרכב הפוגע או מכח רישומה כבעלים ברכב הפוגע.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, על נספחיהם, בעדות הנתבעת ובטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, ואפרט.

סיכומם של דברים דינה של התביעה נגד הנתבעת להדחות, מהטעמים המפורטים לעיל.

מהבירור עלה, כי הרכב נקנה בתאריך 27.06.19; נרשם על שם אמו של הנאשם – מזל זיתון; על הרכב אין עיקולים או שעבודים.

בהמשך, טען הנאשם טענות שונות ומשתנות בנוגע לכלי הרכב, מי רכש, כיצד נרכשו ומדוע נרשמו על שם אחרים וטען, כי הוא רשאי לרשום רכב שהוא קונה על שם מי שהוא רוצה, גם ללא סיבה ספציפית.

כשנחקר הנאשם בנוגע להעברת בעלות באחד מרכבי ה"סקודה" על שם אישתו, העברה שנערכה ביום 12.06.19, והוצגו לו תמונות של הרכב מתוך המסרונים ת/10 א' אישר, לאחר מספר רב של ניסיונות היתחמקות, כי המדובר ברכב שלו, אך הכחיש, כי הילל היה מעורב בדרך כלשהיא ברכישת רכב זה. כשהוצגו לנאשם תמונות, מהן עולה, כי דאג לפירוק תא המטען בעת רכישת רכב הסקודה, באותם מקומות שפורקו ברכב המרצדס נושא כתב האישום, השיב, כי אינו יודע להסביר זאת.

...

אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת.

אשר על כן, לא מצא בית המשפט כל בסיס שהוא לטענה בדבר קיומה של "הגנה מן הצדק" בשל התנהלות פסולה של היחידה החוקרת או של התביעה הכללית.

משקבע בית המשפט, כי מודעותו של הנאשם להחזקת הסמים המסוכנים הוכחה מתוך חזקת המקום, שלא נסתרה וכן מתוך ראיות נסיבתיות המביאות למסקנה הגיונית וסבירה אחת בלבד; משנדחו טענות ההגנה בנוגע לפגם בחיפוש; לאכיפה בררנית או להגנה מן הצדק – מרשיע בית המשפט את הנאשם בעובדות ובעבירה שבכתב האישום המתוקן, כפי שהוגש ביום 21.04.21.

מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקיום תנאי ההסכם הובילה אותם ביום 16.1.2006 לחתום על נספח להסכם (להלן: הנספח), בו נקבע כדלקמן: "1. .... הצדדים מסכימים כי לשם סילוק סופי ומוחלט של חובות מי מהצדדים האחד כלפי מישנהו, ידאג הקונה (הנתבעים – א"ג) לתשלום ו/או כסוי מלוא תשלומי המיסים החלים על עסקת המכר מיום 20.2.2003, הכל כמוסכם בין הצדדים בהסכם, לרבות היטל השבחה. כמו כן מתחייב הקונה לדאוג להסרת העיקולים שהוטלו מטעם רשויות המס (בגין חובות מס שבח, מכירה ורכישה בגין העסקה) על מטלטלי המוכר (התובע - א"ג) לרבות רכבו של המוכר מסוג מרצדס, מ.ר. ________ (הרשום על שם אישתו של המוכר גב' אליאס גובראן רוזיט) תוך 60 ימים מיום חתימת הסכם זה.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים (1) שלא ידעו על העיקולים אשר רשות המסים הטילה על משכורתו של התובע; (2) כי אין קשר בין העיקולים לבין הפרת הנספח; (3) כי השתהות התובע - לאחר שכבר בחודש נובמבר 2015 עוקלה משכורתו - היא שתרמה להגדלת ניזקו; (4) כי נזק בגין ירידת ערך לרכב המעוקל הנו ניזקה של אשת התובע ולא של התובע; (5) כי ככל שעיקול מהוה "פירסום" לשון הרע - הוא לא נעשה לבקשת הנתבעים (אשר, כאמור, לא ידעו על קיומו).

עוד אמר: "יש לי רישיון עם עיקול. כשפנינו למשרד הרשוי אמרו במשרד הרשוי - עיקול מסוי מקרקעין" (עמ' 6, שם).

...

אני דוחה את הבקשה למתן פסק דין נגד צד שלישי מס' 2, משרד מיסוי מקרקעין בנצרת.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים (ביחד ולחוד) לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) 79,987 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 1.4.2018, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 11,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את צד שלישי מס' 1 לשלם לנתבעים את כל הסכומים שהם חויבו לשלם לתובע, כמפורט בפסקה 13 לעיל, ובנוסף לשלם להם את הסכומים הבאים: (1) אגרת הודעה לצדדים השלישיים בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת ההודעה ועד לתשלום המלא בפועל; (2) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 11,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.