תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. תקנה 519(ב) קובעת כי: "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תדחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ...".
כפי שהבהיר, לאחרונה, כב' השופט זילברטל ברע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 14.11.2013) (להלן- "עניין אבו סעלוק"):
"בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר [פורסם בנבו] (3.10.2004), להלן: עניין ליסטר) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (20.3.1995)).
בתובענה שבפניי טוענת המשיבה לקנוניה בין כונס הנכסים למבקשים, אשר יש בה לפגום פגימה מהותית בהליכי המכר, המוצאת את ביטוייה בכך שהמשיבים וכונס הנכסים היתעלמו מן ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים שנשלחה אליהם בפקס ביום 18.7.13, והשלימו את תמורת המכר בזמן שהליכי המכר היו מעוכבים.
...
לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה והתשובה, שוכנעתי כי נסיבות תיק זה נופלות לגדר אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים הפקדת ערובה על ידי תובע יחיד.
לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) (כלומר, הוא לא יוכל לשוב ולהגישה) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (27.6.2010), להלן: עניין אבו קבע).
טוב תעשה המבקשת אם תשקול, לאור החלטתי זו, את מחיקת התובענה.