קמה הזכות לרשת מיד עם פטירת המוריש

העירעור הוא של האם, גב' רגינה קלמר, וטענתה היא, שלמרות העובדות המוסכמות יש לראות את המנוח, את אלמנתו ואת הבנות כמי שנספו כולם יחד בעת ובעונה אחת ביום 9.5.1945, באופן שגב' שרה קלמר לא הספיקה לרשת את בעלה, ועל כן אינו מגיע ליורשיה (אחיה ואלמנת אחיה השני) שום חלק בעזבון בעלה המנוח, אלא כל העיזבון צריך לעבור אל אמו, בתור יורשתו היחידה, שנותרה בחיים אחריו.

גם זאת אני אומר בהיסוס רב, כי נראה הדבר שאותו חוק רומני קובע בעיקרו דין מהותי ולא רק דיני ראיות, ועל כן קשה לראות כיצד הוא היה יכול לשלול זכויות בירושה, שקמו ליורשים עם פטירתו של המנוח בשנת 1943 בתוקף החוק כפי שהיה בשעתו, לפני תיקונו על-ידי החוק הרומני בשנת 1945 (והשווה ע"פ 54/54, פד"י, כרך ח, ע' 1300, ב-ע' 1304-1303, ופסקי-הדין האנגליים;]LYNCH V. PROVISIONAL GOVERNMENT OF PARAGUAY; (1871), [4.

חוק זה קשור אך ורק למיהותו של המוריש, ולא לשטח אדמה מסויים, העשוי לעבור מיד ליד תוך שינוי החוקים השוררים בו. נמצאנו למדים, שגם לפי האלטרנטיבה השניה של אותו "ממה נפשך", אין לחוק הרומני תחולה על זכויות היורשים, כפי שהתגבשו בעת הפטירה על-פי חוקו הלאומי של המוריש.

...

חוק זה קשור אך ורק למיהותו של המוריש, ולא לשטח אדמה מסויים, העשוי לעבור מיד ליד תוך שינוי החוקים השוררים בו. נמצאנו למדים, שגם לפי האלטרנטיבה השניה של אותו "ממה נפשך", אין לחוק הרומני תחולה על זכויות היורשים, כפי שהתגבשו בעת הפטירה על-פי חוקו הלאומי של המוריש.

לדעתי יש לדחות את הערעור.

לאחר עיון בחומר שבתיק, ולאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מן הדירה, באשר הוא אינו זכאי למעמד של דייר מוגן בה. להלן יובאו טעמיי למסקנה זו. טענתו של הנתבע לזכות להמשיך ולהחזיק בדירה נובעת מהוראות סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972, אשר קובע את הזכות להחשב דייר מוגן ממשיך בהיעדר בן-זוג לדייר המוגן שהלך לעולמו: "באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם." כאשר מדובר בילדיו של הדייר המוגן החוזי, מתקיימים שני תנאים, שרק בהתקיים שניהם גם יחד, קמה זכותו של מי מילדי הדייר החוזי לרשת את זכותו: מגורים משותפים עם הדייר המוגן החוזי במשך שישה חודשים קודם לפטירתו של הדייר החוזי; היעדרה של דירה אחרת למגורי הדייר הממשיך.

כך עולה, בין היתר, מתצהירה של גב' יהודית צוקרן, אחותו של הנתבע, במסגרת הבקשה לסעד זמני: "הורי בני הזוג לוי ז"ל הגיעו למדרגות הרבנות ובמסגרת הסכם שנחתם בינהם הדירה ברחוב אריאל יועדה לאם המשפחה ושם היא גידלה את ילדיה ואילו אבי המשפחה משה לוי חיפש לעצמו דירה חלופית למגוריו הוא" (סעיף 21 לתצהיר גב' צוקרן) ובסעיף 21 לאותו תצהיר: "בשנת 1980 קיבל מר משה לוי ז"ל את הפיצויים הקשורים לתאונת הדרכים אותה עבר ובכספים שקבל רכש את הזכויות בדירה לדיירות מוגנת וחתם על הסכם עם מר מ. גורביץ ואילו ביתרת הפיצויים הוא רכש את הזכויות ממשרד השיכון לצורך מדור לאישתו וילדיו. הדברים הוסדרו במסגרת ההסכם בין הצדדים אולם, שוב נוכח אזלת ממון לא הושלם הרישום של הדירה על שם האשה אגב הגרושין ואף לא הוסדר הרישום כלל." מכאן שלפי גירסתו של הנתבע עצמו, בתצהירה של אחותו, ברור כי הדירה ברחוב אריאל הייתה אמורה להרשם על שם אמו של הנתבע, ולאחר פטירתה – על שם יורשיה, הם ילדיה – ובהם הנתבע עצמו (וראו לעניין זה גם סעיף 23: "הזכויות בדירה אינם [כך במקור – ע"י] שייכות למשה לוי ז"ל אלא לאם המנוחה..."), ובהמשך: "זכויות הפוטנציאליות בדירה של המשיב הנם בהקף המקסימלי של 1/6 (שישית) חלקים בלבד". בסיכומיו מציין ב"כ הנתבע, כי יש "ערפל סביב מהות הזכות בדירה האחרת" (סעיף 30 לסיכומים).

כל אחד שיגיע לדירה באריאל מיד יבין שאי אפשרל התגורר בה. הדירה באריאל היא מחסן של מחלת איסוף חפצים שכל המשפחה סובלת ממנה.

...

לאור קביעה זו, אין מנוס מקביעה כי הנתבע מחזיק בדירה ללא זכות שבדין, כי הוא אינו בעל זכויות דיירות מוגנת בדירה, וכי עליו לסלק ידו ממנה ולהשיב את החזקה בה לתובעים.

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה מתקבלת, במובן זה שניתן צו המורה לנתבע לפנות את הדירה, כהגדרתה לעיל, ולמסור את החזקה בה, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו.

בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה, ואף שהנתבע מחזיק בדירה שלא כדין כבר מיום 18.3.2020, אני קובע את מועד הפינוי בפועל ליום 2.10.2022 בשעה 13:00, על מנת לאפשר לנתבע להיערך בהתאם.

אף לבקשת בית הדין, המציאה מיד בתחילת ההליך מסמכים כנדרש.

לטענת התובעת גמלת הבטחת הכנסה היא רשת המגן האחרונה וחלק מהזכות החוקתית המינימאלית לקיום אנושי בכבוד.

יתר על כן, בטופס התביעה (נ/1) מציינת התובעת כי אין בבעלותה נכסים בארץ ובחו"ל כולל דירת מגורים אף לא נכסים מושכרים וכי לא קיבלה נכסים בירושה ובמתנה הרשומים על שמה או ילדיה.

די בגירסה זו כדי לאשש את גרסת התובעת כי עם פטירתו של אביה ב- 2005 כבר לא הייתה קומת הקרקע ברשותו.

בנסיבות אלה הוכיחה, כי אין כל נכס שיש לזקוף לחובתה את טובת ההנאה ממנו וכי קמה לה הזכות לגימלת הבטחת הכנסה.

...

עוד טען הנתבע כי לפי נתוניו לתובעת נכסים השוללים גמלה ואף מטעם זה דינה להידחות.

במענה לשאלה האם דין התביעה להידחות בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה התשובה היא, כי התובעת מסרה מסמכים כשהתבקשה ובסמוך לכך.

בשל כך יש לדחות את טענת הנתבע בדבר אי מסירת פרטים, או מסירת פרטים בלתי נכונים ואין להחיל את סעיף 19 במקרה זה. כך גם שוכנענו שאין להפעיל את סעיפים 20א ו- 20ב לחוק הבטחת הכנסה משלא הוכח כי התובעת פעלה באופן המצדיק את החריג להפעלתם כקבוע בפסיקה.

התביעה מתקבלת.

הסיפא של סעיף 55 לחוק הירושה זכותה של המערערת לרשת את המנוח על פי דין יונקת מהוראת סעיף 55 לחוק הירושה, הקובעת את התנאים לגיבושה של זכות הירושה של ידועים בציבור.

על פי הסיפא לסעיף 55, זכות זו קמה "כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". דומה, כי בהוראה ספציפית זו משתקף הסדר דומה לזה שנקבע בסעיף 2 לחוק הירושה, לפיו "ירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה" (ראו פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 279/87 רבינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760).

שינוי זה בא על רקע אמונתו של המנוח כי המערערת חטאה לו. כך מציין המנוח, כי הוא הוכרח לכתוב "צוואה חדשה ובתנאים אחרים", וזאת "בגלל שאת לא טפלת בי כמו אשה נאמנה ומסורה, אני לא רוצה לכתוב את מה שעשית לי והבטחת לי להחזיר מה שלקחת". בנימה מעורבת של היתנצלות ושל תוכחה כלפי המערערת, ממשיך המנוח ואומר, כי "אינני אשם בזאת אלא את בלבד וכל אלה אשר השפיעו אליך לעשות את אשר עשית לי ועלה לי בבריאות. לכן שיניתי את כל צוואתי וזוהי החלטתי אשר אני כותב את צוואתי...". לדברים אלה מצטרפת פנייתו של המנוח, מיד בהמשך, לבנו, כשהוא מבקש ממנו כי "תשאיר את מלכה צרמנושר שהיא אישתי, בכל ימי חייה בדירה אשר גרנו בה כפי שהבטחתי לה לפני החתונה אתה ותשמור על הבטחתי אליה". והוא מסיים באמרו, כי "את כל צוואתי שכתבתי הנני מבטל בזאת, לאחר וחיי השתנו...". ממכלול הדברים ברורה כוונתו של המנוח ביחס למערערת.

מעיון בצוואה הראשונה עולה, כי המערערת היתה זכאית על פיה למגורים לכל ימי חייה בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג, לכספים שבחשבון בנק משותף של בני הזוג, לכספים בקופת התגמולים "עצמה" שעל שמו של המנוח, ולמכונית פרטית שתהיה בבעלות המנוח עם פטירתו.

...

בשם המערערים: עו"ד נבות תל-צור בשם המשיב: עו"ד ש' אריאלי[][ פסק-דין השופט ת' אור]: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטת ד' פלפל), אשר נעתר לבקשת המשיב למתן צו קיום צוואה של משה גרינברג ז"ל (להלן: המנוח) מיום 3.1.93, ודחה את בקשת המערערת למתן צו ירושה בעניינו של המנוח, לפיו המערערת הינה אחד מיורשי המנוח מכוח הוראות סעיפים 55 ו11- לחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה).

התוצאה היא, שמתקיים במקרה זה האמור בסיפא של סעיף 55 לחוק הירושה - קיימת "הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש", המונעת מן המערערת לרשת מעבר לאמור באורח מפורש בצוואה השניה.

הא ותו לא. תוצאת הערעור א. הואיל ואין חולק שלבד מן הבן והמערערת, לא היו עוד יורשים בכוח של המנוח על פי דין, מסקנתי היא כי יש ליתן צו ירושה, המכריז על הבן כיורש ביחס לכל הנכסים שבעזבון המנוח, בכפוף ל: (1) זכות המגורים של המערערת בדירת המנוח לכל ימי חייה; (2) הזכות ל80,000- ש"ח בחשבון בקרן התגמולים "עצמה" שבסניף 952 של בנק לאומי לישראל בנתניה, להם זכאית המערערת כנהנית על פי הצוואה השניה.

הערעור מתקבל כמבואר לעיל, בפיסקה א', אם גם התוצאה - לפיה המשיב יהנה מנכסי העזבון פרט למה שהוקנה למערערת בצוואה השניה - נשארת בעינה.