קיפוח מניות המיעוט האם יש מקום לפיצוי

ת"א (מחוזי ת"א) 1227/07 מייק בן דוד נ' יוסף בן דוד (פורסם בנבו, 30.01.2011) – פסקה 10 (מדבר גם על האפשרות של בעל מניות המחזיק ב- 50% ואף יותר לתבוע בעילה זו, ושם נאמר: "... לדעת מלומדים אחרים, לשון הסעיף אינה מונעת גם מבעלי מניות הרוב, כפי התובע בעיניינו, לתבוע את בעלי מניות המיעוט בגין קפוח, גם אם אין בידי המיעוט שליטה על ניהול החברה, ובתנאי שלאותו מיעוט יש את הכוח להביא את החברה לקבלת ההחלטה, נגדה קובלים בעלי מניות הרוב (צפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות כרך ב' 161 (מהדורה שנייה, 2008)).

על כן נזקיהם (במידה שיימשך הליך מימוש הפרוייקט וזכויות חברת זועבי בו תמכרנה, טרם תתבררנה תביעת הקפוח או התביעה הנגזרת ככל שתוגש מי מהן) הם לכל היותר כספיים וניתנים לפצוי, ודאי מקום בו אחד מן המשיבים הוא מוסד פינאנסי איתן.

...

סוף דבר, המבקשים אינם עומדים בתנאים הנדרשים למתן סעד זמני הן לעניין הוכחת סיכויי הצלחה בתובענה והן לעניין מאזן הנזקים.

על כן נדחית הבקשה.

המבקשים ישלמו יחד ולחוד, לכל אחד מן המשיבים 1, 2-3 יחדיו, 4, 5, הוצאות הבקשה בסך כולל של 2,000 ₪ (סה"כ 8,000 ₪) .

להבחנה בין התביעה הנגזרת לבין התביעה האישית מספר טעמים: השמירה על עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, חשש מריבוי בלתי סביר של תביעות, החשש לפצוי כפול של החברה ושל בעל המניות בשל אותה עילה על חשבון הנתבעים, והסכון להעדפת בעלי מניות על פני נושים אחרים של החברה – מקום בו במסגרת התביעה האישית משולם הפצוי ישירות לבעל המניות ולא לחברה (כהן, 80-81, גרינפלד, פסקה 13, דרין, 689-691).

כך למשל, בין המקרים המצדיקים הגשת תביעה אישית הוא מצב שבו נפגעת זכות חוזית של בעל מניות; כאשר קיים הבדל בין הנזק שניגרם לבעל מניות מסוים לעומת בעלי מניות אחרים ובמצב של קפוח של בעלי מניות המיעוט (צאייג, פסקה 10; חסקי, פסקה 5), אם כי לגבי מקרים אלו נאמר כי ספק אם יש מקום להגדירם כחריגים להלכה כלל, שכן אלו מהוים במובהק מקרים בהם נגרם נזק ישיר, ייחודי ומובחן לבעל המניות התובע ביחס לבעלי המניות האחרים (דרין, 695).

שאלה נוספת היא האם יש להתייחס לחברה, דוגמאת החברה, שבה יש שני בעלי מניות שהם למעשה שותפים באופן שונה.

...

אף בנדבך השני עולה מתוך עדות הנתבע, המקובלת עלי בעניין זה, המצטרפת לקשיים שעלו מגרסת התובע כי הסיבה להפסקת הקשר עם גזפרום נעוצה בהימנעות החברה מלהעביר כספים לגזפרום ולאו דווקא בשל השינוי הארגוני בתאגיד.

סיכום התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום כולל של 120,000 ₪.

נטען כי הואיל והנתבעים הם אלה שאחראים לחיסולה של חברת נטע אייזנשטיין, הם מושתקים מלהעלות טענה זו בנסיבות העניין; כי מאחר שמרבית העילות שצוינו בכתב התביעה והעומדות במרכזו הן אילות אישיות במובהק וכך גם יתר העילות התאגידיות וכי בהתאם להלכה הפסוקה יכול ותעמוד עילת תביעה אישית גם מקום בו נגרם נזק לחברה ובפרט אם נזק זה נגרם כתוצאה מהפרת חובות האמון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעלי המניות באופן אישי; נזק הנגרם מקיפוח המיעוט; נזק הנגרם מהפרת חובות האמן של בעלי השליטה כלפי בעלי מניות המיעוט; נזק הנגרם מהפרת החובות ההדדיות של בעלי המניות בחברות הדומות במהותן לשותפות או נזקים מעורבים.

"פיצוי בעין" זה אין מניעה להעריך בכסף וכי בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע שכאשר נתבע צו עשה המחייב רכישת מניות בתביעה בעילת קפוח המיעוט, יש לשלם אגרה כאילו נתבע סעד כספי.

בהתאם לפסיקה, על מנת שבית המשפט ידון בתביעה לסעד הצהרתי, על בית המשפט להתרשם כי למבקש הסעד אינטרס לגיטימי במתן הסעד המבוקש, כאשר האנטרס של חסכון בתשלום האגרה, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי ולבחון את השאלה האם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופראטיבי (ראה לעניין זה, ע"א 4076/00 ניצחון ציפורה בראשון בע"מ נגד זמברובסקי בע"מ [פורסם בנבו] (4.4.2002); רע"א 7200/20 אלזו השקעות בע"מ נגד אאורה ישראל - יזמות והשקעות בע"מ [פורסם בנבו] (6.4.2021) ובר"ע 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נגד ליבוביץ [פורסם בנבו] (26.5.1992)).

...

טענות הצדדים בקשה 11 טענות הנתבעים 2, 4 ו-5 הנתבעים בבקשתם טוענים כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת אי תשלום אגרה.

אשר על כן הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ככל שהיא מתייחסת לטענה כי עילות התביעה, ולמצער חלקן, מוקנות לחברה ואינן מקימות לתובעים זכות תביעת אישית, או כי עובדות כתב התביעה אינן מקימות זכות לסעד המבוקש, נדחית, זאת למעט ביחס לעילות התביעה אשר הסמכות הייחודית לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה.

הטענה כי הגשת הבקשה נועדה לעקוף את דיני הפירוק ודיני המס טענה זו נטענה ללא ביסוס מספיק ואין בידי לקבלה.

סוף דבר הבקשות לסילוק על הסף של התביעה או עילה מעילותיה, נדחות, זאת למעט ביחס לעילות התביעה אשר כאמור לעיל, הסמכות הייחודית לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה.

האם יש בהמנעות החברה מחלוקת דיבידנד משום קפוח בעלי מניותיה? כאמור, לטענת התובעים, העובדה שבחברה לא חולק דיבידנד מעולם ובמיוחד בשעה שהחברה הפכה רווחית והחלה ליצבור מזומנים ונכסים שוטפים בהיקפים ניכרים, מבלי לבצע השקעה חוזרת, עולה כשלעצמה לכדי קיפוחו של המיעוט, שאינו יכול לממש את השקעתו בחברה או לקבל עליה תשואה ובפרט מקום בו לנתבעים אפשרות להפיק לעצמם טובות הנאה מהחברה אף מבלי לחלק דיבידנד.

סעדים אלה כוללים "סעדים רבים ומגוונים בדרגות עוצמה שונות: החל מסעדים מינוריים כגון מתן זכות עיון במסמכי החברה או מסירת מידע לידי הצד המקופח; עבור בסעדים כגון ביטול החלטה של אורגן בחברה או של האספה הכללית, עריכת שינויים בתקנון החברה או מינוי בעל תפקיד בחברה מטעם בית המשפט; דרך סעדים כספיים, כגון תשלום פיצויים לבעלי המניות המקופחים או לקופת חברה, וחלוקת דיבידנד או חלוקת רווחים; המשך בסעדים של חיוב צד ברכישת מניות החברה ו"הפרדת כוחות" בין בעלי המניות, אם באמצעות מכירה כפויה של מניות החברה מצד אחד למישנהו ואם בדרך של היתמחרות; וכלה בסעד הקיצוני ביותר של פירוק החברה" (עניין תינהב, פס' 44).

...

לבסוף אני סבורה כי אף נוכח התנהלות התובעים אין מקום להיעתר לסעד דרסטי שכזה.

גם מטעם זה אני סבורה כי אין מקום עתה להצהרה לפיה כל החלטות הדירקטוריון שהתקבלו מאז אירוע ההמרה ועד היום, בטלות מעיקרן.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

עילות התביעה, על פי בקשת האישור הן קפוח בעלי מניות המיעוט לפי סעיפים 191-192 לחוק החברות תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות"), תנאי מקפח בחוזה אחיד בהתאם לחוק החוזים האחידים תשמ"ג- 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), חוק פסול הנוגד את תקנת הציבור בנגוד לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובות נאמנות בנגוד לחוק הנאמנות תשל"ט – 1979 (להלן :"חוק הנאמנות").

כי הטענה לכפיה כלכלית בנוגע למבקשים 2-3 שחתמו על כתבי ויתור הנה הרחבת חזית וכי הסתרת כתבי הויתור מהוה חוסר תום לב. לעניין טענת הנאמנות השיבה אגד, כי אין מניעה כי טענת הנאמנות תדון במסגרת הליך תובענה ייצוגית מקום בו עילת התביעה נוצרה מקום בו המבקשים בעלי זיקה לנייר הערך, היינו, מחזיקים במניה.

אף העובדה כי הסעד הנתבע הנו מניה, אין בה, לטעמי, בכדי לבסס "עילה הנובעת מזיקה לנייר הערך". עולה מבקשת האישור כמו גם מהדברים שהובאו בדיון בפני, כי המבקשים אדישים לשאלה האם את חובם תפרע אגד באמצעות מניות אותן תתחייב לפדות (כך הסעד המבוקש על ידם), או באמצעות פיצוי כספי – הוא הסעד החליפי הנתבע על ידם; כך פרוטוקול הדיון בפני בעמוד 2 שורות 18-19: "פרעו להם את הלוואות הבעלים בכך שחילקו להם את העודפים ולכן אני אומר או מניות או את חלקי בנכסים" וכן: "והזכות שלי לקבל מניה שהיא הדרך של אגד להחזיר את ההלוואה" (פרוטוקול הדיון בעמ'2 שורות 34-35).

...

עילת התביעה התגבשה רק כעת במועד התכחשות הנאמן (האגודה והחברה) לנאמנות (ע"א 2159/19 אהרון דיוה נ' אורי סבן (9.3.2020)) ומשום כך, דין טענת ההתיישנות, כטענת סף, להידחות, שכן היא מחייבת בירור עובדתי באשר לאותה נאמנות נטענת.

לאור כל האמור לעיל, העובדה שהמבקשים בחרו לתבוע כי חובם יפרע באמצעות מניות (או לטענתם לא בחרו, אלא נכפה עליהם לקבל מניות כי כך בחרה אגד לחלק את נכסיה) והעובדה שמקור החוב הכספי בפדיון בחסר של המניה אינן מבססות עילה מכוח מעשה או מחדל הנובעים מעצם הזיקה למניה.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת האישור להימחק על הסף וזאת מן הטעם כי היא אינה מתאימה להידון כתובענה ייצוגית מכוח פרט 5 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.