קיזוז נגד עמותה בפירוק בתאגיד

סעיף 267 קובע כך: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע". סעיף זה חל על פירוק עמותה בהתאם לקבוע בסעיף 54 לחוק העמותות, התש"ם-1980.

ראציונל זה לא מיתקיים כאשר מדובר בתאגיד בעל כושר פרעון, כלומר היכול לפרוע את כל אחד מחובותיו בהגיע מועד פרעונו.

בעיניין גרינברג קבעה כב' השופטת ורדה אלשיך כדלקמן: "כאשר עסקינן בתביעה שכנגד, מתעורר גם שיקול משמעותי שמקורו בעשיית צדק וניווט סכויים וסיכונים בין הצדדים. כלל בסיסי הוא, כי המגיש תביעה מקבל עליו, מעצם הגשת התביעה, את כל מערך הסיכונים והסכויים הטמונים במהלך זה. בין הסכויים האינטגרליים מצוי גם הסיכון של תביעה שכנגד. משמעותו של סיכון זה הנו כי מאחר והצד השני נגרר כבר, שלא מרצונו, למערכה משפטית, הוא עשוי להשתמש בפלוגתא הנדונה בין הצדדים לא רק להגנה, אלא גם למתקפת נגד. סיכון זה, תועלתו העיקרית היא הרתעה מפני תביעות בלתי מבוססות כראוי המוגשות כאמצעי לחץ ... יוצא, כי מצב בו צד אחד יכול לתבוע, אך הנו חסין מתביעה שכנגד, הוא בלתי סימטרי, פוגם בחוש הצדק ואף מגדיל את הסיכון לתביעות בלתי מבוססות. מסיבה זו אין תרופה לבעיה זו בכך שהצד שכנגד יכול להשתמש בטענת קזוז – זאת, שכן מדובר בטענת "מגן" בלבד אשר אין לה נפקות מעבר ל"מחצית המיגרש" של הנתבע".

...

לאור כל האמור, ביקש המפרק כי אורה על עיכוב ההליכים כנגד העמותה ובנוסף על מחיקת התביעה שכנגד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי איזון האינטרסים במקרה זה מוביל בצורה ברורה למתן היתר לניהול התביעה שכנגד במסגרת התביעה האזרחית בת"א 19219-04-14.

בקשת המפרק לעיכוב הליכים ומחיקת התביעה שכנגד נדחית אפוא.

(א)   הפיטורים אינם בקשר ללידה, לתקופת הלידה וההורות או להעדרות כאמור; (ב)   עסקו של המעסיק חדל לפעול או שהמעסיק הוכרז כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ואם הוא תאגיד – ניתן צו פירוק לפי פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1986; לעניין זה, "חדל לפעול" – כהגדרתו בסעיף 9ב;"

משעה שהעמותה הסתמכה על ייעוץ משפטי שניתן לה בהתאם לו קמה לה הזכות לקזז את השכר ששולם לעובדת מחודש אוגוסט 2015 ועד לחודש מרץ 2016, היות והעובדת הטיבה את ניזקה משהתברר כי עבדה בכל אותם חודשים אצל מעסיקה אחרת, ואף אם סברה המאשימה כי הייעוץ שניתן לעמותה שגוי, לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד הנאשמים ולטעון כי יש לראות את העובדת כמי שפוטרה בתקופה המוגנת משום אי תשלום שכרה בחודשים אלה.

...

שהוא, זה תקופה מוגנת, אז מותר לי לדרוש לחזור, כאילו לא פיטור אותי, אבל זה שהוא לא, אם רציתי או לא רציתי, זה עוד שאלה אם רציתי או לא, לא נראה לי שרציתי כי לא רציתי לחזור שיהיה לי עוד פעם את כל מה שהיה לי, אבל מבחינת הכסף למה שאני לא אקבל את מה שמגיע לי, אז לכן התקשרתי לשאול.

שוכנעתי, כי אי שיבוצה של העובדת לעבודה בחודש ספטמבר 2016 אינו מעיד על הפרת הוראות החוק, אלא כי הנאשמת לא יכולה היתה לשבץ לעבודה את מי שלא חפצה לשוב לעבודה אצלה.

יפים לעניננו דברים אלה שנכתבו בענין זקין והובאו גם בפסק הדין בענין ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (פ"ד נט 6 776, 814 (2005)): "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם". (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305)) ובענין רפי רותם נכתב: "אמת המידה הבסיסית לתחולתה של הדוקטרינה, במצבים שבהם יושמה, היתה פגיעה בהוגנות ההליך על היבטיו השונים (על היבטיו השונים של 'הליך הוגן', ראו: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461, 560-559 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב)). פעמים חוסר ההוגנות בא לידי ביטוי בפגמים דיוניים שנפלו במסגרת ההליך הפלילי – סחבת קשה, אי-מתן זכות שימוע וכיוצא באלו פגמים; פעמים שעולה תחושה של חוסר הוגנות מעצם פתיחת ההליך – אכיפה בררנית, מעורבות שלטונית בעבירה וכדומה". (ר' רעפ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם (2020)) מכל הטעמים המפורטים לעיל, וודאי בהצטרפם יחד, מצאתי כי המאשימה לא הוכיחה את יסודות העבירה ביחס לנאשמת, דהיינו: כי העובדת פוטרה בתקופה המוגנת, ומכאן כי לא ניתן לטעון שהנאשם 2 הפר את חובת הפיקוח ולא מנע את ביצועה של העבירה.

על כן טוענים הנתבעים כי אם ייפסק כי עליהם לשלם סכום כלשהוא, מכוח היתחייבותה של העמותה, הרי שיש לקזז מסכום זה את הנזקים שהתובע גרם לעמותה.

הנזקים: אפתח ואומר כי אין חולק שהעמותה חייבת לתובע שכר דירה לשלושה חודשים, ובידו המחאה בגין תקופה זו, אך בשל צו הפרוק שניתן כנגד העמותה, ובהיעדר רכוש, אין הוא יכול לקבל את כספו.

שנית, חיוב נושא משרה בתאגיד יכול ויהיה בשני מסלולים אפשריים עליהם עמד כב' השופט דנציגר בפרוטרוט בעיניין פסק הדין שמואל שמעון שאוזכר לעיל: "הבחנה נוספת אשר התפתחה בפסיקת בית משפט זה הנה ההבחנה שבין הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה "במסלול הנזיקי" בהתאם לאחת מהעוולות הנזיקיות (כגון: רשלנות, הפרת חובה חקוקה, תרמית, גניבת עין וכיו"ב) לבין הטלתה "במסלול החוזי" בהתאם לעקרון תום הלב.

...

כך או כך, אני דוחה את טענותיו של הנתבע 2 כי לא היה מנכ"ל העמותה.

שקלתי את טענות התובע, וזאת גם בשים לב לפסק הדין המקיף שניתן רק לאחרונה בעניין עא 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו, 22/01/15], ואני סבורה כי דינן להידחות.

על כן אני קובעת כי התביעה כנגד שני הנתבעים נדחית.

הוא ציין כי אין מדובר בפעולות שנעשו על ידי בני הזוג גבריאלי כפעולות "רגילות" של אורגאנים בתאגיד או בפעולות שניתן לייחס בגינן אחריות לתאגיד, אלא בטענות לתרמית שנעשתה כנגד העמותה.

הוא העמיד איפוא, את שכר הטירחה על סך של 1,000 ₪ לכל שעת עבודה והכפיל אותו ב-15% מתוך שעות העבודה הנטענות, לאחר שהפחית מהם 12.33 שעות שלדעתו כלל אינן קשורות לעמותה - עבודות שהוגדרו על ידי המערער ברשימותיו "נסיעה והופעה בירושלים לעניין החזרת רכב", "מכתב לפרקליטות" ו"מכתבים (ביה"ד ממונות)". על כך הוסיף המנהל המיוחד 15% מהסך הנתבע בגין הוצאות נסיעה והוצאות כלליות, ופסק למערער סך כולל של 34,200 ₪, לאחר קזוז סך של 5,798 ₪ ששולם לו בעבר.

אכן, בכל הנוגע לעבודה ולמאמץ שהשקיע המערער בעירעור, שהתייחסה בעיקר לשאלת היריבות, לא היה מקום לחלק את הקף העבודה שהושקע עבור העמותה ועבור בני הזוג גבריאלי בפער כה גדול, ופשיטא כי תשלום שכר הטירחה בכל הנוגע למתן ההגנה לעמותה כנגד בקשת הפרוק רובץ כולו לפתחה של העמותה.

...

מסקנה זו מקבלת אישוש אף מהכרעת הדין בעניינו של מר גבריאלי.

הערעור נדחה אפוא, והמערער ישלם למנהל המיוחד את הוצאותיו האישיות בסך של 12,000 ₪.

לא למותר לציין כי בהחלטת רשות התאגידים מיום 25.8.2010 להגיש בקשת פירוק נגד העמותה נכתב כי במהלך תקופת החקירה העמותה לא שתפה פעולה – אנשים לא הופיעו לחקירה, לא נימסרו מסמכים ולא נימסר מידע בנוגע למקבלי המשכורות בעמותה.

דומה כי בית המשפט הלך לקראת המערער גם בנכונותו לנכות מסכומי ההשבה בגין השכר 40% בגין הפרשות לפנסיה, תשלומי ביטוח לאומי ומס הכנסה, והדברים נכונים במיוחד בנוגע להפרשות לפנסיה שמן הסתם מצאו דרכן לקרן הפנסיה של המערער.

...

ועדת הביקורת הייתה ועדה "על הנייר" בלבד, ודי לקרוא את עדותו של מר גרינוולד, אחד משלושת חברי ועדת הביקורת: "הוא [המערער – י"ע] אמר לי שצריך לחתום, אני אפילו לא זוכר אם הוא אמר ועדת ביקורת, הוא אמר דוח של פעם בשנה ויש לו 2 חותמים, ביטון ופיטרמן והוא מבקש שאני אהיה השלישי, אמרתי לו שאני לא מבין בדברים האלה בכלום, אני תלמיד ישיבה, הוא אמר לי שאין צורך וזו חתימה של אני מאשר שיש שם, זה היה חצי עמוד מודפס וחצי ריק, שאני מאשר שרו"ח בודק את הכל וזו רק חתימה של מעין חתימה של כבוד, הבהרתי לו כמה פעמים שאני לא מבין בזה כלום, [...] אני לא יודע בדיוק מה זה ועדת בקורת. ברויאר ביקש ממני שאצטרף לפיטרמן וביטון כחבר ועדת בקורת שאחתום על הדו"ח, אמרתי לו שאני לא מבין בזה כלום [...]" (הדגשות הוספו – י"ע).

בית המשפט מצא כי העובדה שהחל מחודש מרץ 2007, לאחר פיטוריו של המערער, החלו להירשם בפנקסי הקופה של העמותה סכומים שהתקבלו במזומן, מעלה תמיהה רבה (הדגשה במקור – י"ע) הכיצד יתכן שבשנתיים קודם לכן לא נרשמה בספרי העמותה קבלת כספים במזומן, וכי המערער לא נתן הסבר סביר באשר להיעדר הפקדת מזומנים בקופת העמותה.

סוף דבר שהערעור נדחה על כל רכיביו.