מתן הלוואה לעובד, הן כמקדמה והן כטובת הנאה שעליו להחזיר במהלך הזמן, אינו זר למשפט העבודה, וסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958(להלן - חוק הגנת השכר), מסמיך את המעביד לנכות משכרו של העובד "חוב על-פי התחייבות בכתב...". הדבר נכון גם לגבי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, המסמיך את המעביד לנכות חוב משכרו האחרון של העובד, וסעיף 20(ב 2) לאותו החוק המתיר למעביד לנכות מפיצויי הפיטורים חוב שהעובד חייב לו.
מעיון בכתב ההגנה בתיק דנן עולה כי בעניינינו אין מדובר בהלוואה שניתנה למנוח בשל מעמדו כעובד, שכן בכתב ההגנה צויין כך :
אף לא נטען על ידי הנתבעת כי מי מעובדיה (אשר איננו בעל מניות), נהנה מהסדר דומה של מימון הוצאות שוטפות בדומה למנוח.
...
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי היא כדלקמן:
עיקר התשתית העובדתית הצריכה לעניין:
התובעות הינן אלמנתו ובנותיו של מר אשר בן שטרית ז"ל [להלן: "המנוח"] אשר עובד של הנתבעת במשך שנים רבות והיה אחיו של בעל השליטה בנתבעת, ובעצמו בעל מניות מיעוט בנתבעת.
ביום 26/11/18 הגישה התובעת בקשה להארכת מועד להגשת סיכומיה, ואולם לאחר שבית הדין נעתר לבקשתה לדחית המועד להגשת סיכומים, ביום 27/12/18 חלף הגשת סיכומים הגישה התובעת "בקשה למחיקת טענת הקיזוז של הנתבעת".
טענות התובעים
לשיטת התובעות, טענת החוב שהעלתה הנתבעת נובעת מחובו של המנוח כבעל מניות בנתבעת והדיון בטענה כרוך בהכרעה בסוגיות מורכבות מדיני החברות והוא איננו נתון לסמכותו של בית הדין לעבודה.
לנוכח כל האמור לעיל, בענייננו לא ניתן לומר כי מתן ההלוואה נבע ממעמדו של המנוח כעובד הנתבעת אלא שהוא נבע ממעמדו כבעל מניות.
אשר על כן, אין מנוס מלקבוע כי בית דין זה איננו מוסמך לדון במחלוקת לעניין עצם קיומו של חוב של המנוח במעמדו כבעל מניות כלפי הנתבעת.
