לעמדת פקיד השומה, ניתן להכיר בנכוי ההוצאות וניכוי הפחת רק בגין אותו חלק מהמבנה שהושכר, ועל כן התיר ניכוי יחסי על פי אותו יחס שבין סך שטח המבנה לשטחים המושכרים בכל שנת מס.
לעניין שיעור הפחת ציין המשיב כי אין להכיר בפחת מואץ על פי סעיף 42 לחוק לעידוד השקעות-הון, אם כי כאמור לעיל, המערערת לא דרשה בדו"חות את ניכוי הפחת המואץ – על פי חוק העידוד.
הסעיף קובע שתי מיגבלות על אפשרות הקזוז; האחת- מוטל על הנישום לפעול תחילה בקיזוז האופקי, דהיינו לקזז את הפסדיו מול הכנסותיו באותה שנת מס. רק לאחר הקזוז האופקי ניפתח הפתח להעברת ההפסד קדימה לשנות מס נוספות; השנייה- הקבלה בין מקור ההפסד, הפסד מעסק או משלח יד, או למקור ההכנסה, הכנסה מעסק או משלח יד (ראו אמנון רפאל מס הכנסה 754 (2009); יוסף אדרעי ארועי מס - עלייתם (ואיבונם?) של דיני מסים בישראל 181 (2007); ע"א 2895/08 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' חברת מודול בטון השקעות בתעשיה בע"מ, פסקה 14 (ניתן ביום 21/2/10)).
המשמעות של האמור הנה כי המערערת לא היתה רשאית לקזז את ההפסדים העיסקיים שנצברו לה בגין עסוקיה בעבר כנגד ההכנסות מדמי שכירות בשנות המס הרלבנטיות.
...
בנסיבות אלו, איני צריך להכריע בטענות, שכן אילו המשיב ביקש להתערב בדיווחיה של המערערת היה עליו להתייחס לכך בשומות המס שהוצאו לה. הואיל ולא הוצאה שומה המתייחסת לדיווחיה של המערערת על הכנסה ממחילת חוב וקיזוז ההפסדים מהכנסה זו, אין לשנות כעת את השומה ויש לקבל את הצהרת המערערת בעניין זה.
סוף דבר
בשים לב לכל האמור לעיל, אני קובע כי הכנסותיה של המערערת מהשכרת חלקי המבנה יסווגו כהכנסה פאסיבית לפי סעיף 2(6) לפקודה.
המסקנה מהאמור הינה כי המערערת לא הייתה רשאית לקזז את הפסדיה המועברים מהכנסה זו. עוד מצאתי, כי המערערת הייתה רשאית לנכות מהכנסותיה רק חלק יחסי מהוצאות המימון ומהפחת שנצבר.
אשר על כן, הערעורים נדחים, למעט תיקון החלק היחסי של ההוצאות והפחת שיותרו בניכוי בשנים 2002, 2003, 2004 כמפורט בסעיף34 לעיל.