קיזוז דמי האחסון מתמורת מכירת הרכוש

מיטלטלין שלא ייפדו, יימכרו על ידי הוצאה לפועל, ומחצית מתמורת המכירה בנכוי הוצאות האיחסון והמכירה, תועבר למשיבה.

לא מצאתי מקום לפטור את המשיבה מתשלום דמי איחסון ולהטיל הוצאה זו על המבקשים, וזאת בשים לב לעובדה כי המבקשים הסכימו מלכתחילה לטענה כי עסקינן ברכוש משותף.

...

דין טענה זו להידחות.

סוף דבר: אני סבורה כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי המיטלטלין הם בבעלותה הבלעדית, אולם הוכח כי המיטלטלין לרבות הציורים, הם בבעלות משותפת של המשיבים.

לפיכך, אני קובעת כדלקמן: המשיבה רשאית לפדות את חלקו של המשיב (מחצית) במיטלטלין שצוינו בחוות דעתו של השמאי שלמה טרבולסקי, מיום 23.10.16, כנגד תשלום סך של 8225 ₪.

בעקבות כך הגיעו המנהל המיוחד וב"כ מחסני התקופה להסכמה כי הספרים יימכרו על ידי המנהל המיוחד, בדרך של פירסום הזמנה להציע הצעות לרכישתם, וכי התמורה שתתקבל ממכירת הספרים, בנכוי הוצאות המימוש, ועד לסך 100,000 ₪, תיתחלק כך ש- 70 אחוז מן התמורה תועבר לקופת הפרוק ו- 30 אחוז מן התמורה תועבר למחסני התקופה כדמי אחסנת הספרים.

ביום 21.5.18 הגיש ברוכמן בקשה לעיון מחדש בהחלטה, בטענה כי מדובר ברכושם של שלושה גורמים שונים: חברת שופרא ביי סל בע"מ (להלן: "שופרא"); מר יעקב בן רחל; ולנדאו.

...

בנסיבות אלה איני מקבל את טענת ההשתק כלפי המנהל המיוחד, אשר טען בבקשה שבפניי כי לנדאו הינו איש קש מטעם ברוכמן.

המסקנה היא כי הספרים שרכש לנדאו נשלחו אליו לארה"ב (ראו עדות מנהל המבקשת בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 10.10.18, שורות 12-16) ואילו המשטחים המאוחסנים שנקנו על ידי הרוכשת לא היו הספרים שרכש לנדאו, אלא הספרים שהחברה אחסנה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נקבע בזאת כי הספרים אשר נקנו על ידי הרוכשת היו ספרים שבבעלות החברה שבפירוק, אשר אוחסנו אצל מחסני התקופה ואין מדובר בספרים שרכש לנדאו, בסוף שנת 2016.

התוצאה היא כי הסכום ששולם על ידי הרוכשת בסך 100,000 ₪ יתחלק באופן שלאחר ניכוי הוצאות המימוש, 30 אחוז ממנו ישולם למחסני התקופה ו-70 אחוז ממנו יועבר לקופת הפירוק.

בקדם המשפט הראשון אשר היתקיים בפניי ביום 24.4.2013 הוריתי על שיחרור הרכב בתנאים: "לאחר ששמעתי את הצדדים, סבורני כי יש מקום להורות על שיחרור הרכב בתנאים כפי שאורה להלן. הרישום, כאמור, הנו על שם התובעת וכל עוד לא נסתר, יש לכבד את שרשום במשרד הרשוי. גם זכרון הדברים, כאמור הנו על שם התובעת. על הנתבעת יהיה לשכנע את ביהמ"ש שמדובר ברישומים פקטביים וכי אכן היתה כוונה להבריח נכסים והתובעת שותפה לכוונה זו. אין זהו נטל קל להרמה. בנוסף, יש לזכור כי הנתבע משתמש בסמכויותיו המנהליות והרכב נתפס בצו תפיסה מנהלי. צוים אלו אינם נתונים מראש לבקורת בית המשפט, אלא רק בדיעבד. ולכן יש להקפיד ולשמור על כל זכויות המעורבים. כמו כן, יש לזכור את מושא התפיסה, קרי, רכב. רכב השוכב במחסנים ומעלה אבק מאבד מערכו ואין בהשבתתו כדי לתרום למי מהצדדים דבר, למעט יצירת לחץ על התובעת ובני משפחתה. במהלך הזמן בו הרכב תפוס יש לשלם דמי איחסון ולתובעת נמנעת זכות השמוש ברכב, דבר שאין להקל בו ראש. מאידך, יש להבטיח את זכויות הנתבע, שבשלב זה, כאמור, אין לדעת אם יש ממש בטענותיו. זכויות הנתבע מוגבלות לשווי הרכב בכל רגע נתון, הא ותו לא. משכך, סבורני שהצעה לפיה הרכב ישועבד לטובת הנתבע, תערך פוליסת ביטוח הכוללת ביטוח מקיף שאף היא תשועבד לטובת הנתבע, ובנוסף תופקד ערובה כספית בסכום של 20,000 ₪ להבטחת הוצאות וכן ירידת ערך אפשרית בתקופה הזו, תהלום את זכויות שני הצדדים". הצדדים פעלו על פי החלטתי הנ"ל (לאחר שהיה צורך בהתערבות בית המשפט ובמתן הוראות לקיום ההסדר) והרכב שוחרר לידי התובעת.

בהקשר זה טען שוטלנד בעדותו כי כל תמורת המכר, בנכוי הלוואת המשכנתא שנטל, הועברה ממנו לתובעת, ראו עדותו בעמ' 12 שו' 4.

(ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול.

...

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הנתבעת רשאית להפרע סכום זה מתוך הפיקדון אשר הופקד על פי החלטתי מיום 24/4/13.

יתרת הפיקדון לא תשוחרר לידי התובעת, שכן על פי החלטתי הנ"ל מהווה הוא גם מקור להיפרע את ירידת הערך של הרכב, אם וככל שהייתה.

ביום 18.1.2013 חתמה החייבת עם הנעברת על הסכם "למכירת עסק", לפיו בעבור סכום של 2,031,360 ₪ תמכר הפעילות בעסק – המהוה מלאי, רכוש קבוע וזכות השמוש במושכר ממנו נוהל העסק, כאשר דמי השכירות ישולמו על ידי הנעברת עד ליום 31.12.2013 (ההסכם צורף כנספח ה' לכתב העירעור).

בהמשך, הוחלט כי המערערת תיעזר בשרותי הנעברת (שירותי איחסון ושרותי משרד) תמורת סך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ לחודש.

ככל שייקבע שיש להחיל את סעיף 106 לחוק על המערערת, אזי מבוקש לקבוע כי התשלום לספקים של הנעברת במסגרת המחאת חיובים מהוה תמורה לצורך סעיף 106 לחוק ולחייב את המערערת רק ביתרת החוב בנכוי התמורה ששולמה.

כך, בעוד שהמערערת טוענת כי היא שילמה לנעברת תמורה ריאלית במסגרת הסכם המכר מיום 1.1.2014, אלי עמירן הדגיש במפורש כי הוא לא קיבל אגורה לכיסו או לחברה והתמורה התבטאה אך בהתחייבות לסלק ולפרוע את כל ההתחייבויות של הנעברת לספקים.

...

על בסיס כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת המשיב לגבות מן המערערת את חובה של החייבת, בדין יסודה.

סוף דבר ערעורה של המערערת על החלטת המשיב נדחה.

המערערת תשלם את הוצאות המשיב בסך כולל של 40,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

מכאן שיש לראות את התובעת כמי שקבלה את מלוא התמורה עבור במוו 601 שכן אחרת לא היתה משחררת אותו לידי הנתבע 2 ולפטור את הנתבע מכל תשלום שנוגע לרכב זה. במהלך ההליכים המשפטיים, ולאחר מינוי כונס עלפי החלטתי, התובעת מכרה את הרכב הזה בסכום של 227,935 ₪ אותם הפקידה בקופת בית המשפט.

ההגיון הוא שהנתבע 1 ישעבד רכוש שלו כדי להבטיח את תשלום החוב לנתבע 2.

דרישת התובעת שהנתבעים ישלמו לה דמי תפיסה ואחסון נדחות, שכן קבעתי שהליך זה היה לא חוקי.

מסכום זה יש לקזז 120,000 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום המכירה ועל הנתבע 1 להשיב לנתבעת 160,000 ₪ בתוספת הפרישי ההצמדה מיום שהועברו לידו בהתאם לצוו, וכן לשלם את היתרה בין ההפרש שבין 365,000 בנכוי של 120,000 ₪ (שהתובעת כבר קיבלה) ובנכוי נוסף של 160,000 ₪ (שהנתבע 1 קיבל מידה תוך כדי ההליך) כאשר כל הסכומים הללו נושאים הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ששולמו.

...

בכל הנוגע לבקשה לפיצול סעדים הרי שזו נדחית.

ולכן בקשה זו נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגעתי הרי שאני קובעת כדלקמן: המזכירות תעביר לידי בא כוח התובעת את מלוא הסכומים שהופקדו בקופת בית המשפט.