בהליך הקודם נטען בין היתר כי הסכמי ההלוואה אינם חוקיים, בהיותם נוגדים את חוק הריבית, התשי"ז-1957 וצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התשי"ל-1970 בשל הריבית המפורזת שדרשה המשיבה; וכי המשיבה נהגה בחוסר תום לב, כשלא העמידה את מלוא סכומי ההלוואה להם התחייבה ומנעה את פרעון ההלוואות במועדן.
כמו כן, המבקש לא קיים את התנאי שנקבע בהסדר הדיוני לעיכוב הליכי המימוש, קרי תשלום ריבית חודשית למשיבה.
...
בית המשפט עמד על כך כי טענות המבקש בהליך הנוכחי זהות לטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, וכי אין די בעובדה שהסעד המבוקש בהליכים שונה, כדי להיעתר לבקשה.
כמו כן, אם טענות המבקש יידחו, החוב ימשיך לצבור ריבית שבסופו של דבר יהיה על המבקש לשאת בהן.
המבקש הפנה בהקשר זה לכתב התביעה – בו אכן קיים פירוט ביחס להליך הקודם ובפרט ביחס לחוות הדעת שהוגשו בו. המבקש לא ציין אמנם את ההסכמה לפיה המשיבה לא תפעל למימוש המשכנתא במשך 12 חודשים אם המבקש ישלם ריבית חודשית, וכי הוא לא עשה כן. אלה פרטים שהמבקש צריך היה לציינם (הן בכתב התביעה והן בבקשה.
סוף דבר; לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
