קיבוע פנימי של שברי העצם

בדיון שהתקיים בבית הדין האיזורי ביום 10.12.2008 הצהיר ב"כ המוסד לביטוח לאומי כך: "באשר לברך מאחר והועדה הרפואית לעררים מנמקת ניכוי מצב קודם לפי סעיף 35(1)(ב) בכך שהסיבה לאוסטרמוטריטיס ממנה סובלת המערערת היא השבר של עצם הירך ומאידך הועדה משנת 97 קובעת למערערת 10% נכות לפי אותו סעיף 35(1)(ב) עבור החבלה בברך והשבר בעצם הירך, דהיינו שהשבר הוכר כפגיעה בעבודה, אני מסכים להחזיר את עניינה של המערערת לועדה על מנת שתידון מחדש בהחמרה בברכה הימנית של המערערת בשים לב לעובדה כי הועדה מ- 17.4.97 כבר קבעה למערערת 10 אחוז נכות לפי סעיף 35(1)(ב) עבור השבר בעצם הירך והחבלה בברך. החלטתה תהיה מפורטת ומנומקת". ב"כ המערערת טענה בבית הדין האיזורי כי "אני מבקשת לציין כי ההחלטה היא של ועדה משנת 98, ששם היא קבעה 10% נכות באמת לפי סעיף 35(1)(ב) ואין כל היתייחסות לירך לפי שאני רואה בועדה זו". בפסק דין מיום 10.12.2008 (להלן – פסק הדין הראשון) נקבע, לענייננו, על יסוד הסכמת הצדדים, כי "הועדה תידון מחדש בעיניין ההחמרה בברך ימין של המערערת ותקבע את אחוז הנכות". עניינה של המערערת הוחזר לועדה גם לעניין יישום תקנה 15, אולם נושא זה אינו רלוואנטי להליך זה. בעקבות פסק הדין הראשון דנה הועדה הרפואית לעררים בעיניינה של המערערת בשתי ישיבות – ביום 3.3.2009 וביום 31.3.2009.

בהחלטתה מיום 31.3.2009 קבעה הועדה כך: "אבחנות: מצב אחרי שחזור פתוח וקיבוע פנימי שבר עצם הירך ימין סופרה קונדילארי עם איחוי מלא ללא השפעה ניכרת על תיפקוד הברך.

...

הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל כך שעניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתדון מחדש בעניין ניכוי מצב קודם על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי סעיף 48(2)(ו)II. אין בידינו לקבל את טענת המערערת כי בית הדין יכול לקבוע את דרגת הנכות של המערערת בעצמו, ואין צורך להחזיר את עניינה לוועדה הרפואית לעררים.

לפיכך, אין מנוס מהחזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים.

סוף דבר: עניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתדון מחדש בעניין ניכוי מצב קודם על פי סעיף על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי סעיף 48(2)(ו)II. תשומת לב הוועדה מופנית לכך שבדיון בוועדה הרפואית לעררים מיום 23.7.1998 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, דהיינו נקבע במפורש כי נכות זו נגרמה למערערת כתוצאה מהתאונה, ואין כל קביעה כי הייתה למערערת נכות כלשהי לפני התאונה.

הועדה איבחנה את המערער כסובל מ"מצב לאחר שיחזור פתוח וקיבוע פנימי שבר עצמות רדיוס ואולנה משמאל ע"י לוחית וברגים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט א' איטח בבר"ע 19314-12-15 המוסד לביטוח לאומי – חלול אילי (החלטה מיום 21/2/16): "באשר לחובת ההיוועצות עם הרשות - בעניין נאדר גזמאויי (דב"ע נג/01-25 נאדר גזמאווי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26/4/1994) נפסק, כי בכל מקרה בו עולה נכותו של מבוטח על 20% נכות יש לוועדה חובת התייעצות עם ועדת הרשות וזאת בין אם הוועדה מתכוונת להגדיל את הנכות ובין אם לא. לפיכך אינני מקבל את טענות המוסד לפיה במקרה בו הוועדה סבורה כי אין מקום להפעלת תקנה 15 היא פטורה מהתייעצות עם וועדת הרשות, שכן, כפי שנפסק 'ייתכנו מצבים שבהם תהא הוועדה בדעה כי אין להגדיל את הנכות על פי תקנה 15, בעוד שועדת הרשות תמצא כי הנסיבות (הירידה בהכנסות, הסיכוי לחזור לעבודה וכו') מצדיקות העלאה, ונימוקיה ישכנעו את הוועדה הרפואית'.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור מתקבל ועניינו של המערער יוחזר לוועדה על מנת שתשקול את קביעתה ביחס לשיעור נכותו של המערער ותבחן האם יש מקום להפעלת תקנה 15 לאחר שתתייעץ עם ועדת הרשות.

המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח, וזאת בתוך 30ימים מהיום.

הועדה עיינה בבדיקות הדימות ופרטה את ממצאיהן, באופן הבא: "צלום מרפק שמאל חזיתי וצדדי מתאריך 11.10.18 מצב לאחר שיחזור פתוח וקיבוע פנימי, שבר העצם אולנה קריבנית על ידי לוחית וברגים איחוי מלא של שבר, צפיפות עצם תקינה. אין עדות להתפתחות שינויים נווניים במפרקים הסמוכים או סימני פגיעת ריקמות רכות". לסיכום קבעה הועדה כך: "לאור תוצאות הבדיקה הגופנית ללא סימני דילדול שרירים, ללא סימני גירוי או קפוח עיצבי, עיון בבדיקות הדמיות עם איחוי מלא של שבר. הועדה דוחה את הערר וקובעת שלא חלה החמרה". על החלטה זו הוגש העירעור שלפניי.

...

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כמפורט להלן.

לעניין הליקויים האורתופדיים הנוספים של המערער אציין כי דין טענותיו להתקבל, ואסביר.

לעניין טענות המערער בתחום הנפשי אציין כי דינן להידחות.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו.

התובעת אושפזה בבית החולים למשך 15 ימים, במהלכם עברה ניתוח לשיחזור סגור וקיבוע השבר בירך השמאלית וכן ניתוח נוסף לשיחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר בעצם העקב השמאלית.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושמעתי את התובעת ועדיה בדיון אשר התקיים בפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות וזאת לאחר שהתובעת לא הוכיחה את גרסתה לתאונה, במידת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי ואפרט.

מאחר שגרסת התובעת לעניין נסיבות התאונה לא הוכחה, הרי דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

נכות רפואית צמיתה נקבעה לו בגין מספר פגימות: אורתופדיה- 25% בגין פגיעה באגן (חיבור ברוטציה של המיפלביס ימני) לפי סעיף 46 (3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- התקנות), 10% בגין מצב לאחר רדוקציה פתוחה וקיבוע פנימי של שבר עצם הירך משמאל לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות.

...

בחינת המארג הראייתי אכן מביאני למסקנה לפיה התובע לא הוכיח את נזקו הנטען בראש נזק זה. התובע הציג כראיות קבלות על תשלום מחצית דמי השכירות שנגבו בגין הסטודיו לחודשים מרץ-דצמבר 2013 ולחודשים ינואר – פברואר 2014 בלבד (ראו מסמכים 455-459 למוצגי התובע).

משכך סבורני כי יש לערוך את הניכוי על פי החישוב הכולל את המענק, קרי; ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 997,983 ₪, בשערוך למועד פסק הדין.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה נזקו העולה כדי הסך של 2,748,198 ₪ הפסד שכר לעבר 600,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 1,505,405 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד 270,000 ₪ ניידות לעבר ולעתיד 150,000 ₪ הוצאות רפואיות/ נסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד 75,000 ₪ כאב וסבל 147,793 ₪ בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (ראו סעיפים 44.2 ו-45.2 לעיל) וכן השתתפות עצמית בנזק שאינו ממון על פי תנאי פוליסת ביטוח החובה (ראו סעיף 40 לעיל).