קורס קדם צבאי: דמי ביטוח לאומי

בכוונת התובע היה לעבוד אצל אבידר עד למועד גיוסו כחודשיים וחצי לאחר מכן, במקביל לקורס קדם צבאי להכשרת נהגי משאיות אותו החל.

נוכח המחלוקת שבין מומחי הצדדים, מונה ד"ר דוד גודווין כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ד"ר גודווין קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 5% בגין אצבע פטישון באצבע 2 בהתאם לתקנה 45 (2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), 5% בגין אצבע פטישון באצבע 5 בהתאם לתקנה 45 (2) לתקנות ו-4.6% בגין הגבלה קלה בכיפוף הפרק הבין גלילי המקורב לאצבע 2 לפי חלקיות תקנה 44 (3) (בנכוי שליש) לתקנות, וסה"כ 14% במעוגל.

מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 3,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. סיכום להלן פרוט ניזקי התובע: הפסד שכר לעבר - 6,947 ₪ הפסד שכר לעתיד - 192,500 ₪ הפסד הפרשות לפנסיה - 23,000 ₪ נזק לא ממוני - 60,000 ₪ עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד- 3,000 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה- 3,000 ₪ סה"כ - 288,447 ₪ תשלומי המל"ל שולמו לתובע ע"י המל"ל דמי פגיעה בסך של 172 ₪ וכן מענק נכות בסך של 34,016 ₪.

...

תמצית טענות הנתבעות אביא להלן את תמצית טענות הנתבעות כלפי התובע בשאלת החבות: הוכח כי התובע מכיר ויודע את נסיבות אירוע התאונה ועל כן אין מקום להעברת נטל הראיה לנתבעות; בעוד שבתצהירו טען התובע כי לא קבל כל הדרכה על ידי מי מבין הנתבעות - הוכח בעדותו כי הודרך בדבר אופן הפעלת המכונה, לרבות הדרכה במקרה של תקלה; התובע ידע כי חל איסור להכניס את היד לתוך המכונה ומשעסקינן בפעולה אינסטינקטיבית שהמעביד אינו יכול למונעה – לא מוטלת על הנתבעות חבות בגינה; עדותו של התובע הינו עדות יחידה של בעל דין שלאור החקירה הנגדית ותצהירו לא ניתן לבסס עליה את נסיבות אירוע התאונה ולכן דין התביעה להידחות; התובע לא הוכיח כי החלק הלא ממוגן לטענתו, ניתן למיגון; עסקינן בהסתכנות מרצון ועל כן דין התביעה להידחות, ולחילופין יש להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 100%.

סבורני, כי יש לקרוא את הרישא של הוראת ס' 16 א' לפוליסה בכפוף להוראות ס' 12.1.1 להסכם.

משהגעתי למסקנה כי אבידר לא התחייבה לשפות את ת.מ.מ. בגין אחריותה העצמאית של ת.מ.מ. כלפי התובע - הביטוח לא חל ועל ת.מ.מ. לשאת לבדה בגין חבות זו. לסיכום: דין ההודעה לצד שלישי להידחות.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את אבידר והראל לשלם לתובע סך השווה ל-40% מהפיצוי ואת ת.מ.מ. לשלם לתובע סך של 60% מהפיצוי.

גם במקרה זה תחם המחוקק זכאותו של 'ילד' במבחן של גיל עת נקבע כי "ילד" הוא "ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח" ובילבד שטרם מלאו לו 18 שנים; או שטרם מלאו לו 20 שנים ועיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו או שמצוי הוא במסגרת קדם צבאית; או שטרם מלאו לו 24 שנים והוא בשירות סדיר או בהיתנדבות בשירות לאומי או לומד בעתודה, ועוד.

כך לדוגמה, קשה יהיה להצדיק איבחנה בין תשלום שכר לימוד אקדמאי כמקיים קשר של תלות בין ההורה לילדו, לבין מימון שכר לימוד לקורסי העשרה או חוגים השולל קשר כזה.

סיכום הנכויים מן ההפסדים שנגרמו לאלמנה כיורשתו היחידה של המנוח וכתלויה בו בסך 2,503,704 ₪, יש לנכות סכום של 1,908,846 ₪ [1,632,111 ₪ (פנסיית שארים מחברת חשמל) + 55,975 ₪ (מענק פטירה) + 190,000 ₪ (קצבת שארים מהביטוח הלאומי) + 30,760 (הישתתפות עצמית)].

...

על כן, אין לקבל חוות דעת זו. יוצא אפוא כי קיים פער של כ- 70,000 ₪ בין הצדדים.

בעוד הנתבעת מפרשת את שבעת ימי אי הכושר כרבע מתקרת השילוש נטו, התובעים אינם טוענים דבר בעניין זה. סבורני כי דרך חישוב הנתבעת ראויה ועל כן ינוכה סך של 30,760 ₪ (25,000 ₪ + 5,760 ₪ עבור 7 ימי אי כושר).

סוף דבר תביעת התובעים 3 ו- 4 (הבן והבת) כתלויים במנוח, נדחית ללא צו להוצאות.

התובע העיד תחילה במסגרת קדם משפט ולאחר מכן במסגרת ההוכחות.

ייתכן שהתובע הוא מעין late bloomer, שכמו חלק מבני דורו, לא פנה מיד לאחר שיחרורו מצה"ל ללימודים או לקריירה והעדיף לעבוד בעסק של הוריו.

התאונה קטעה את קצב ומסלול התקדמותו של התובע לתואר ראשון ונכון להיום, על אף שעובר לתאונה סיים את מרבית הקורסים הנדרשים, הוא לא השלים את יתרת הקורסים ואינו זכאי לתואר.

ב"כ הפול חקר אותו במשפט על בעלותו באופנוע ולא על ההודעה למל"ל. בסיכומיו חזר התובע על טענתו ובקש לפסוק לו 25% מהנזק לפי סעיף 330 [ג] לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995.

...

אני סבורה כי מדובר ב – 5 שנים, המסתיימות היום, באוגוסט 2012.

אין מנוס מהתחקות אחר נתונים נסיבתיים לרבות התנהלות התובע.

סוף דבר הפול היא שתפצה את התובע על נזקיו שנגרמו לו בתאונה.

התובע התגייס לשירות סדיר בצה"ל בפרופיל רפואי 89 ועשה את כל שרותו הצבאי, שהיה כרוך במאמץ גופני ניכר, ללא קשיים.

ביום 1.3.92 קיבל התובע את זריקת החיסון הראשונה מתוך קורס של זריקות חיסון (השתיים האחרות ניתנו ביום 1.2 ו- 1.9.92).

" הטיעון בדיון בקדם העירעור מיום 17.12.00,סוכם על הצדדים, כי פסק הדין יינתן על סמך הסיכומים בבית הדין האיזורי הודעת העירעור, והטיעונים שנטענו בעל פה. עיקר טענות המערער היו: (1) עילת התביעה קמה למערער רק בסמוך לפני הגשת תביעתו לבית הדין האיזורי, שכן "הקשר הסיבתי בין הארוע הנטען לבין פרוץ המחלה ממנה סובל המערער התבסס בעולם המדעי רפואי רק אז". (2) מרוץ ההתיישנות לא החל, משביקש המערער, כי תביעתו תובא בפני ועדת תביעות על-פי סעיף 299 לחוק, המוסמכת להחליט בנגוד להחלטת פקיד התביעות, ורק אם תידחה תביעתו על ידי אותה הועדה יחל מירוץ ההתיישנות.

אשר לדעתנו עילת התביעה, דהיינו פרטי האירוע בעבודה והנזק שניגרם למערער לטענתו בעטייה, היתה ידועה לו עוד לפני הגשת תביעתו למוסד "ביטוח לאומי ביום 1.3.92. עצם הגשת תביעתו למוסד מוכיחה זאת. העובדה, כי לטענת המערער הוודאות לגבי קיום הקשר הסיבתי בין הארוע בעבודה לפרוץ המחלה התורשתית, התחזקה במהלך השנים אינה משנה לעניין מועד קום עילת תביעתו. לפיכך, טענתו לגיבוש העילה רק בסמוך לפני הגשת התביעה לבית הדין ראויה להדחות.

...

' לאור האמור לעיל ומשחלפו ארבע שנים ממועד קבלת מכתב הדחייה, אין מנוס אלא לדחות את התביעה לאור התיישנות.

אשר לדעתנו עילת התביעה, דהיינו פרטי הארוע בעבודה והנזק שנגרם למערער לטענתו בעטייה, היתה ידועה לו עוד לפני הגשת תביעתו למוסד "ביטוח לאומי ביום 1.3.92. עצם הגשת תביעתו למוסד מוכיחה זאת. העובדה, כי לטענת המערער הוודאות לגבי קיום הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לפרוץ המחלה התורשתית, התחזקה במהלך השנים אינה משנה לעניין מועד קום עילת תביעתו. לפיכך, טענתו לגיבוש העילה רק בסמוך לפני הגשת התביעה לבית הדין ראויה להידחות.

לאור האמור, הפניה לועדת התביעות חייבת להיעשות בסמוך להחלטת פקיד התביעות, ובדרך כלל לפניה ולא זמן כה רב לאחריה; וכשכל מטרתה של אותה פניה מאוחרת הינה לעקוף את הוראת ההתיישנות על החלטת פקיד התביעות ראויה להידחות טענתו של המערער לעניין זה ההלכה, כפי שנקבעה ע"י בית הדין הארצי ועל-פיה פסק בית הדין האזורי, הינה, כי אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנות להגשת תביעה לבית הדין.

סוף דבר לאור האמור דין הערעור להתקבל ללא חיוב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. ניתן היום, כ"ב בכסלו התשס"א (19.12.2000).

בנוסח החוק היום נאמר כך באותן פסקות: "(2א) תלמיד במוסד חינוכי על יסודי או מי שמצוי בהכשרה מקצועית מיום שמלאו לו 18 שנים וכל עוד לא מלאו לו 21 שנים (בפסקה זו-תלמיד)-בעד התקופה שבה הוא לומד, ובלבד שהחל לשרת בשירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן-חוק שירות הביטחון), או בשירות לאומי בהתנדבות כמשמעותו לפי פסקה 3(ב) להגדרה 'ילד' שבסעיף 238, לפני שמלאו לו 21 שנים; לענין זה, 'הכשרה מקצועית'-מסגרת לימודית מקצועית שהוכרה על ידי השר או מי שהסמיכו לכך; (2ב) מבוטח לפי פרק י"א-בעד תקופה שלא תעלה על שנים עשר חודשים, ובילבד שהחל לשרת בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, או בשירות לאומי בהיתנדבות כמשמעותו לפי פסקה 3(ב) להגדרה 'ילד' שבסעיף 238, לפני שמלאו לו 21 שנים (בפיסקה זו-מתגייס)". לפיכך, אילו הוראות אלה היו חלות על התובעת, היה ניתן לקבוע כי מאחר שהיא החלה לשרת בשירות סדיר בצה"ל בטרם מלאו לה 21 שנים (התובעת התגייסה, כאמור, ביום 7/3/02, בהיותה כבת 19 שנים וחודשיים), ומאחר שבעת הקורס הקדם-צבאי היא היתה בגדר מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי ולא היתה לה הכנסה העולה על ההכנסה המזערית-היא לא היתה חייבת לשלם דמי ביטוח בעד עצמה בעבור החודשים ינואר ופברואר 2002, בהתאם לפטור שלפי סעיף 351(י"א) לחוק.

בסעיף 3 לחוק המתקן נאמר כך: "תחילתו של חוק זה ב-1 לחודש שלאחר פרסומו (להלן – יום התחילה) והוא יחול על דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בעד יום התחילה ואילך.". מכאן, שיום התחילה של החוק המתקן הוא יום 1/8/02, וחלותו של החוק המתקן היא רק על דמי ביטוח המגיעים בעד התקופה שמיום 1/8/02 ואילך.

...

התוצאה היא, שאין אנו יכולים לקבוע שהתובעת היתה פטורה מתשלום דמי ביטוח בחודשים ינואר ופברואר 2002.

לסיכום 19.

על כן, התביעה נדחית.