קובלנות פליליות בגין לשון הרע על רקע סכסוך שכנים

ד"ר צ'רנס טען שהנאשם היתקשר אליו מספר פעמים ובקש ממנו להוציא הוראת אישפוז כפויה לקובל והוא סרב לעשות כן. בקובלנה נטען שבמעשיו המתוארים לעיל, פירסם הנאשם לשון הרע על הקובל, במטרה להשפילו בעיני הבריות, לבזותו בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו או במשלח ידו וכן פגע במזיד בפרטיותו של הקובל.

בפסיקה הודגש שחרף העובדה שהעבירות שבגינן ניתן להגיש קובלנה פלילית נושאות לעיתים סממנים של סיכסוך אזרחי - שהרי ישנו לקובל אינטרס רב יותר באכיפת העבירה בהשוואה לזה של התביעה הכללית - עדיין על ההליך לשקף אינטרס צבורי ראוי (ראו: ע"פ 2124/91 רון נגד כור תעשיות בע"מ (19.10.1993); בש"פ 3503/91 שוברט נגד צפריר (16.06.1992) (להלן: "בש"פ שוברט נגד צפריר").

ובלשון בית המשפט נוסחו הדברים כך: "כשלעצמי, אני מתקשה לראות מהו היתרון בהגשת קובלנה פלילית בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות חלף הגשת תביעה אזרחית, מלבד הרצון "לטרטר" את הצד שכנגד, להכתימו ולתייגו כ"נאשם" בהליך פלילי" בהמשך לכך, היתייחס בית המשפט לחשש לניצולם של הליכי הקובלנה לרעה, וכך אמר: "אף האפשרות לחייב את הקובל לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו אינה מהוה הרתעה של ממש. השטח נותר איפוא פרוץ לגחמות של קובלים פרטיים, שבמקרים רבים משתמשים בכלי הקובלנה הפרטית על מנת להטריד או להטריל, ולהפעיל לחץ על הצד שכנגד. המחוקק ביקש לאפשר לפרט "לתבוע את עלבונו" (ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965 בעמ' 191), אך ברבות הימים נעשה שימוש לרעה בכלי הקובלנה הפלילית" מכל הטעמים דלעיל וכמשקל נגד לאפשרות שניתנה לאדם פרטי לנהל הליך פלילי במסגרת קובלנה פלילית, נחקקו סעיף 72 לחסד"פ (כניסת פרקליט המחוז בנעליו של הקובל), וסעיף 73 לחסד"פ (חיוב מינוי עו"ד לקובל המנהל את ההליך באופן טורדני).

על רקע הבעייתיות של הליכי הקובלנה הפלילית, הובאו ב-בג"צ כהן נגד השופט מלמד נתונים המלמדים על הבעייתיות הרבה של הליכי הקובלנה וחוסר יעילותם.

דא עקא שבמקרה זה גויסה הקובלנה למסע הכפשה נרחב וחסר תקדים של הנאשם שפורסם באמצעות האנטרנט בקרב קולגות למקצוע, בקרב מקומות עבודה הקשורים או שהיו קשורים בו ובני משפחתו, בקרב מוסדות אקדמיים שקשורים בו, בקרב שכניו ומכריו, ובקרב הציבור הרחב.

...

הפגיעה בהליך ההוגן והשימוש מניפולטיבי בהליכי המשפט, תורמים אף הם למסקנה שהקובלנה אינה יכולה לעמוד ויש להורות על ביטולה.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל וכאמור ברישא להחלטתי, אני מורה על ביטול הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלה, למספר הדיונים, ולטיב ההליכים שנוהלו והיקפם, הגעתי לכלל מסקנה שיש לחייב את הקובל בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) אשר ישולמו לנאשם בתוך 30 יום מהיום.

סיכומו של דבר, בחינת חומר הראיות והעדויות אשר נשמעו בפניו, הובילה את בית המשפט קמא למסקנה, כי בהפצת המכתב שייחס לקובלים ביצוע עבירות פליליות ועבירות מבזות אחרות שלא ביצעו, היה משום "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק וכי טענת הנאשמים "אמת דברתי" הינה מופרכת.

באשר להחלטתו של בית המשפט קמא לבטל את הרשעתם של הנאשמים, זו נסמכה, בין היתר, על השיקולים הבאים: התרשמותו החיובית של שירות המבחן מן הנאשמים לפיה מדובר בעבירה שהינה חריגה לאורח חייהם הנורמטיבי, אשר בוצעה על רקע יחסי שכנות בעייתיים עם הקובלים; אופיו של ההליך; אופיו של הסכסוך בין הצדדים והרקע לסכסוך; חלוף הזמן; הבעת חרטה מצד הנאשמים על הדרך בה נקטו ולקיחת אחריות בסופו של ההליך; נסיבותיהם האישיות של הנאשמים אשר במהלך ההליך המשפטי התגרשו ועזבו את רמות השבים.

...

מאחר ומדובר בערעורים הדדיים ולמען הנוחיות, יכונו הצדדים בהתאם להליך בבית המשפט קמא, כדלקמן: בני הזוג ליטבק, המערערים בע"פ 71429/06 והמשיבים בע"פ 71580/06, יכונו להלן: "הנאשמים". בני הזוג וול, המערערים בע"פ 71580/06 והמשיבים בע"פ 71429/06, יכונו להלן: "הקובלים". בהחלטתו מיום 20.6.06, נעתר בית משפט קמא לבקשת ב"כ הנאשמים לביטול הרשעתם של הנאשמים בדין, והטיל על כל אחד מהם צו שירות לתועלת הציבור בהקף של 80 שעות ותשלום פיצוי כספי לקובלים בסך 500 ₪.

לאחר שעיינתי במכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא, בטענות המערערים כפי שפורטו בהודעות הערעור ובטיעוניהם בעל-פה בדיון בפנינו, באתי לכלל מסקנה כי דין ערעורם של הנאשמים להדחות ודין ערעורם של הקובלים להיתקבל באופן חלקי בלבד, הכל כפי שיפורט להלן.

בנגוד לנטען על ידי ב"כ הנאשמים, אין המדובר בראיית הגנה מזכה כלל ועיקר, ואין כל עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בעיניין זה. לנוכח מסקנתנו לפיה טענתם של הנאשמים כי "אמת דיברו" לא הוכחה במידת ההוכחה הנדרשת מנאשם במשפט פלילי, הרי שאין להזקק כלל לשאלה האם היה בפרסום "עניין ציבורי", שהוא התנאי הנוסף המתחייב מהוראת ס' 14 לחוק על מנת לחסות בצילה של הגנת האמת בפרסום.

יחד עם זאת, מאחר ואיננו ערכאה דיונית ראשונה, אינני מוצא לנכון לידון ולקבוע אם, לאור כל האמור לעיל, הרימו הנאשמים את נטל ההוכחה המוטל עליהם.

מסיבה זו אני סבור, שדין ערעורם של הנאשמים להידחות.

אף שבסופו של דבר, אני מסכים שיש לדחות את הערעור שלהם, מצאתי לנכון להרחיב בעניין היסוד העובדתי של הגנתם – הגם שללא הכרעה חד-משמעית – משום שהקביעה של בית-משפט קמא, לפיה היתה הגנתם מופרכת לחלוטין וללא כל בסיס, גורמת להם אי צדק.

" תחילה אבחן האם יש באמור בתלונה משום לשון הרע.

בתלונה מיוחסים לתובעת 6 מעשים חמורים ביותר, פליליים לכאורה, וביניהם הפעלת מרותה והשפעתה על הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ועל מנהל אגף הרשוי והבנייה בעריית הרצליה, השפעה שהתבטאה לפי הטענה בדחיית כתב האישום נגד מישפחת התובעת 6, וכן השפעה שהתבטאה בהטיית הנ"ל לדחות את הבקשה לשינוי תכנית הבינוי והיתר הבנייה שהתבקש על ידי הנתבעים, ובנוסף השפעה לצורך הכשרת סטיות הבנייה.

הנציב גם רשאי להמליץ לשר המשפטים להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים וכן להמליץ לועדה לבחירת שופטים לסיים את כהונת השופט (סעיף 22 לחוק האמור).

תחילה אזכיר כי כאמור התלונה נדחתה, כאשר הנציב קובע, "נחה דעתי, כי אין בתלונה כל ממש, ואת הטענות שהועלו בה על היתנהלות בלתי ראויה של כב' השופטת וניצול מעמדה כשופטת, יש לראות על רקע סיכסוך השכנים. מסקנתי היא איפוא, כי דין התלונה להדחות" (נספח ל"ה).

...

אחרית דבר סיכומו של דבר נפסק כדלהלן: הנתבעים מחויבים לתוכנית נ/3 ועליהם לפנות לוועדה המקומית לתכנון ולבניה על פי עקרונות מסמך זה בלבד.

כמו כן, הנני מורה מכח סמכותי בהתאם לסעיף 130 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, כי רשם המקרקעין ירשום הערה בדבר פסק דין זה וקיומו של נ/3 כמסמך שהוסכם על בעלי הזכויות במקרקעין.

לאחר שהובאו כלל נסיבות העניין ונוכח התוצאה הסופית אליה הגעתי, הרי שבתביעה העיקרית ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים 1 – 4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ ולתובעת 6 (לענין תביעה בנוגע לתלונה) סך 8,000 ש"ח. בתביעה שכנגד, אין צו להוצאות.

מדובר בתביעות כספיות הדדיות שמקורן בסכסוך מתמשך בין המערער לשכנו, יעקב חזן (להלן: "חזן").

רקע והליכים משפטיים: בשנת 2012 החל חזן לבנות שלושה בתים בשכנות לבית המערער.

במאי 2014 הגיש חזן קובלנה פלילית נגד המערער בגין לשון הרע והפרת פרטיות (ק"פ (פ"ת) 28785-05-14).

...

לסיכום נקודה זו קבע בית המשפט כי איסוף ראיות לצורך הוכחת הטרדה או מעשים פסולים הוא עניין אישי כשר שיש בו להצדיק צילום שפוגע בפרטיות.

מבוא וטענות הצדדים תביעת לשון הרע על סך 100,000 ש"ח. התובע, מר אלי לביא, ונתבע 1, מר אדם שיינר, היו שותפים עיסקיים בשתי חברות וניהלו מוסך ברעננה.

ב(1) הסיכסוך בין הצדדים והליכים משפטיים התובע והנתבע הסתכסכו על רקע מחלוקות עסקיות בהיותם בעלי מניות בשתי חברות אשר ניהלו מוסך.

הצדדים גרו בשכנות זה לזה, ועל רקע הסיכסוך העיסקי פרץ ביניהם גם סיכסוך שכנים.

מר אנגלנדר ובנו הגישו קובלנות פליליות, בין היתר בגין תקיפה זו, בק"פ 18073-11-15 וק"פ 11095-02-17.

ב(4) האם עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק? הנתבעים טענו להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע שעניינו: "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". ביחס להגנה זו נקבע בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו (2) 141 (1981), כב' השופט א' ברק: "... בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפירסום.

...

דין חלק זה של התביעה להידחות, אפוא, כבר מטעמי היעדר הפירוט, והדיון להלן לגופו של עניין הוא מעל לצורך.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.