קובלנות לשון הרע: טענות מקדמיות בדבר כשירות הקובל

בנוסף, הוגשה כנגד המבקש קובלנה משמעתית על פי פקודת הרופאים, כאשר הוועדה המיוחדת שדנה בעיניינו מצאה כי אינו מסוכן לציבור לקוחותיו, ולפיכך התלתה את רישיונו לתקופה של שנתיים ולאחר מכן הוגבל עסוקו לתקופה של 5 שנים במהלכה לא יכול היה לטפל בקטין אלא בנוכחות בגיר.

ו. לפני המיכרז, נשוא הבקשה, היתמודד המבקש בשני מכרזים קודמים - מיכרז פומבי שמספרו 33822 למישרה של רופא אם וילד ומרפאה/רופא כנ"ל מומחה בלישכת הבריאות מחוז חיפה, כאשר ביום 23/6/15 נתכנסה ועדת הבוחנים ובחרה במבקש ככשיר למישרה (בחלקיות 50%).

הפרוט שיובא להלן הנו לכאורי בלבד, ואין וודאות שהוא שייקבע בפסק הדין שיינתן בתיק העקרי, שכן מצויים אנו בשלב המקדמי, הוא שלב הבקשה לסעד זמני ובפרספקטיבה זו נבחנו הדברים.

השמוש החוזר ונשנה בביטוי:"נוכח אופי העבירות וחומרתן", כרומז על מעשים מיניים אותם ביצע המבקש כלפי קטינים, או משהו שיותר גרוע שנשקפת ממנו סכנה לשלומם, אילו היתה נעשית בידי אדם פרטי, היתה גוררת אחריה תביעה בגין הוצאת לשון הרע.

...

בסיום הדיון נעתר ביה"ד לבקשת המבקש ואיפשר לו לסכם טענותיו בעל פה, כן נעתר לבקשת המשיבה וקצב לה מועד להגיש את סיכום טענותיה בכתב וכן נעתר לבקשת המבקש וקצב לו מועד להגשת התייחסותו הכתובה לסיכום טענות המשיבה.

לקראת סוף השימוע העירה עו"ד שיר ביגמן אזולאי כי:"תפקידה של נציבות שירות המדינה היא גם לשמור על הנראות הציבורית", אמירה זו בשילוב הדברים שכתב הנציב בהחלטתו, מצביעה על כך שהפרשנות שניתנה על ידי הנציב ו/או עו"ד שיר למילים "הנראות הציבורית" היא פרשנות מילולית פשוטה ולפיה עצם העבודה שהמבקש יהיה נוכח, לעיתים, פיזית, בבית הספר או בחדר המורים והתלמידים או המורים יראו אותו, יוצרת מניעה להעסקתו, אלא שפרשנותו האמיתית והמשפטית של הביטוי "הנראות הציבורית" ביטוי הלקוח מדיני המשמעת היא שבמסגרת שיקולי ענישה משמעתית חייב בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה להביא בחשבון את "נראותו" של שירות המדינה בעיני הציבור, בהקבלה לביטוי "הצדק צריך גם להיראות", לכן במקרים בהן מורשע עובד מדינה בפלילית, הנראות הציבורית מחייבת את פיטוריו, אלא שבהחלטת הנציב ובאותה אמירה של עו"ד שיר בנוגע ל"נראות הציבורית", פגעה המשיבה בכבודו של המבקש כאדם, הרבה יותר ממה שניתן לראות במבט ראשון שכן היא הדביקה למצחו של המבקש "אות קין" ולמעשה קבעה כי הוא לא ראוי לבוא בקהל אנשים, כאשר המחשבה שהמבקש לא יוכל לעבוד בעיסוקו כרפא ילדים ולשקם סוף סוף את חייו רק בגלל שהמשיבה סבורה שכל הרואה אותו יודע על הרשעתו הפלילית, למרות שהמרשם הפלילי הוא מאגר מידע חסוי -מדובר בהחלטה שאינה עומדת במבחן של פרשנות משפטית ובעיקר בניגוד מוחלט לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולחוק יסוד חופש העיסוק.

על בית הדין לבחון האם קיימים שיקולים שלא להיעתר לבקשה, היינו: האם בא המבקש ביושר, בניקיון כפיים או שמא העלים עובדות חשובות מידיעת בית הדין והבקשה לוקה בשיהוי.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאתי בחלק ניכר מטענות המבקש, אינני סבורה שהחלטת הנציב הינה סבירה ולכן הריני מורה על ביטולה ובהתאם לכך הריני קובעת כי המבקש יוכל להתחיל לשמש בתפקיד בו זכה במכרז, נשוא בקשה זו. הוצאות משפט משקיבלתי את הבקשה הריני מחייבת את המשיבה לשלם למבקש סכום של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט, אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום.

ביום 27.10.20 הגישו המשיבים כנגד המבקש קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע או החוק") אשר מייחסת למבקש עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע בצרוף הוראות סעיפים 1,2 ו-11 לחוק.

ב"כ המבקש הוסיפה וטענה כי הקובלנה נועדה "להשתיק", כלשונה, נבחר ציבור המשמש כראש המפלגה הגדולה באופוזיציה של עריית נשר, כאשר הפרסומים המיוחסים למבקש עניינם בבקורת על היתנהלות ראש העיר, ולא כלפי הקובלים, ומשכך עולה טענה מקדמית של "זוטי דברים". ב"כ המבקש הלינה על היתנהלות הקובלים בניהול ההליך, אשר הגישו תלונה לועדת האתיקה אשר נמחקה, ועל התנהלותם בכך שלכתב הקובלנה צורפו ראיות שלא כדין, שיש בהם כדי "לזהם" את ההליך.

...

(להחלטה דומה ראה גם ק"פ 21950-10-12 תום לביא נ' רון חולדאי (2.5.13)) משכך, אני קובעת כי סעיף 69 לחסד"פ, אשר הוחל על פקידי העיריה ועובדיה (סעיף 342 לפקודת העיריות) אינו חל על נבחרי ציבור ברשות המקומית.

על כן, אני קובעת כי לא היה צורך בקבלת הסכמת היועמ"ש בטרם הגשת הקובלנה.

הבקשה נדחית.

בבג"ץ 334/77 גולן נגד היועץ המשפטי לממשלה עמד בית המשפט העליון על הראציונאל בהוראת סעיף 69 לחסד"פ בקובעו כי: "... הסמכות המוקנית ליועץ המשפטי לממשלה ... דרושה ומוצדקת ביתר שאת לגבי עבירות של לשון הרע אשר עובד מדינה עבר תוך כדי מילוי תפקידו: אילו כל עובד בשירות המדינה רשאי היה להגיש קובלנה בפלילים נגד הממונים עליו על כל דבר בקורת או חשד שהם פירסמו אודותיו בארבע אמות המשרד שבו הם עובדים (או אף בנציבות שירות המדינה או בפני היועץ המשפטי לממשלה), כי אז היה בכך משום פגיעה בכוח במנהל התקין ומשום סיכון חמור של יעילות השמירה על טוהר המידות בשירות המדינה. אשר-על-כן נראה לנו כי אמנם דרושה הייתה הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת קובלנה בפלילים מצד העותר בעיניין הנידון בעתירתו". ברע"פ 11011/02 נמרודי נגד היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נח(5), 769 נקבע כי: "ההוראה אינה באה להגן על האנטרס האישי של עובד הציבור, ולפיכך בנסיבות שבהן אין מתקיימת זיקה בין המעשה לבין תפקידו של העובד, אין כל היתערבות בזכות הקובל". והובהר כי: "החשש לפגיעה באנטרס הצבורי אינו החשש מתוצאות ההליך בבית-המשפט אלא מעצם פתיחתו, שכן ההכרעה בקיומה של הזיקה בין התפקיד לבין המעשה ומלאכת האיזון בין זכות הקובלנה לבין החשש מהפגיעה בתפקיד הצבורי אינן שני הליכים נפרדים. הם כרוכים זה בזה עובדתית ומשפטית. הן מידת הזיקה הן ההצדקה להגשת הקובלנה מבוססות על חומר ראיות רחב יותר מכתב הקובלנה בלבד, לאמור שתי השאלות מזקיקות את בית-המשפט להדרש לראיות נוספות, המצריכות את הנקבל להדרש לייצוג משפטי ולהתגוננות יקרים. יתר על-כן, בהעדר אפשרות לתקוף החלטות ביניים אלא במסגרת העירעור על פסק-הדין, אף החלטה שגויה של הערכאה הנמוכה שלא לראות את הקובלנה כמזקיקה את אישורו של היועץ המשפטי, תוביל לסיכול תכלית ההוראה, שכן הנקבל ייאלץ להמתין עד לערעור כדי להעלות את טענתו המקדמית בדבר הצורך באישור היועץ המשפטי, ובנתיים לנהל הליך משפטי ארוך, יקר ומיותר". עוד צוין ברע"פ נמרודי כי: "תכלית החוק לשמור על שירות צבורי חופשי מהטרדות ורדיפות מחייבת לידרוש את אישור היועץ המשפטי לממשלה, הנתון לבקורת הבג"ץ, כתנאי להגשת קובלנה נגד עובד הציבור בכל מקרה שבו העדר הזיקה אינו גלוי לעיני כול". מן הכלל אל הפרט מהפסיקה עולה כי על מנת שלא להכיל את סעיף 69 לחסד"פ על עובד מדינה, ובמקרה זה על עובד ערייה, יש להיות ברור לעין כל כי המעשה נעשה ללא זיקה להיותו עובד ציבור.

...

סוף דבר, אני מורה על ביטול הקובלנה.

משכך, הנני סבורה כי יש להטיל הוצאות אך לא ממשיות והנני מורה כי הקובל ישלם לנאשם הוצאות על סך 4000 ש"ח .

משניתנה החלטתי זו, הנני מורה על ביטול הדיון הקבוע בפניי ליום 5/3/18.

] טענות מקדמיות לימים ביקשו הנאשמים לעשות שימוש בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשל"ב – 1982 ולטעון לטענות מקדמיות אשר קיימו לטענתם בסיס לביטול כתבי האישום.

העובדה המוכחת בדבר פירסום המכתב ליעד מסוים אם כך, אין בה די שכן על הקובל- המאשים מנירב, להוכיח גם את פירסומו בפועל לשני בני אדם זולתו שכן, בשונה מהעוולה האזרחית הנקובה בסעיף 7 לחוק לשון הרע, בא סעיף 6 לחוק ללמדנו כי כדי להקים חזקה בדבר פירסום פלילי בכתב, על הקובל להוכיח כי פירסום זה הגיע או עשוי היה להגיע לשני אנשים לפחות זולתו וזאת באמצעות ראיות ישירות ולעיתים גם באמצעותן של ראיות נסיבתיות.

אבאר מסקנותיי אלו על רקע הדברים הבאים: אמת דברתי – הפן העובדתי במסגרת זו של הדיון עומדת על הפרק בחינת כשירות ההקלטה שבה עשה מנירב שימוש להוכחת אמתות תוכן השיחה בקפיטריה.

...

על רקע האמור לעיל, ביחס להתמשכות ההליך ודרך ניהולו, אני מוצא לנכון לקבוע החזר הוצאות לנאשמים אשר עומד על סך של 13,148 ₪ כולל מע"מ לכל אחד, לפי הפירוט הבא: עבור שכר טרחת עורך דין כולל הישיבה הראשונה - סך של 2,294 ₪.

בנוסף לאמור, אני סבור כי במסגרת זו של הדיון, יש להביא בחשבון מלבד זיכויים של הנאשמים גם את העובדה שניהול הליך ארוך ומייגע, גבה מהם מחיר אישי כבד אשר ניכר בעדותם ומהתרשמותי הבלתי אמצעית ממנה שהינה חזות הצורך להתמודד עם אשר "נחת" עליהם וליווה אותם לאורך שנים.

על יסוד אלה ובהתאם לסמכותי המנויה בסעיף 9(ב) לתקנות, אני קובע כי לסכום ההוצאות שנפסק לטובת הנאשמים יתווסף הסך של 6,574 ₪ כולל מע"מ, המהווה מחצית מהסכומים הנקובים לעיל בתוספת לתקנות, כך שמלוא סכום ההוצאות לכל אחד מהנאשמים יעמוד על סך של 19,722 ₪ כולל מע"מ, וזאת לתשלום ע"י מנירב בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

בהקשר זה אפנה לכך שכאשר עוזרי נישאל אם פעילותו של התובע היתה בהתאם לקריטריונים שהותוו בפרויקט הוא השיב שרוב הלקוחות שחשבונותיהם נבדקו לא עמדו בתנאים המקדמיים (עמ' 17 שורות 12-17); כאשר פיטשון נישאל לגבי נוהלי פרויקט מעגלים הוא השיב כי גם במסגרת הפרויקט אסור היה לפתוח חשבון ולתת אשראי למי שלא עומד בקריטריונים ובודאי שלא למי שהגיע באמצעות מתווך שמקבל עמלה (עמ' 22 שורות 1-5); וכאשר דביר נישאל אם יתכן וכל פעולותיו של התובע בוצעו במסגרת ההנחיות שניתנו לגבי הפרויקט - אף הוא ענה ש"לא" (עמ' 31 שורות 11-23).

אלא המדינה היא זו שנקטה בהליך (שהרי אין מדובר בעניינינו בקובלנה פלילית פרטית).

מנגד, אבקש לציין שהתובע הגיש במקביל לתביעה זו תביעה נוספת כנגד ארבל מכח חוק איסור לשון הרע (ת"א 12632/06 בבימ"ש זה) אשר התבררה במקביל להגשת התובענה דכאן ואשר עילותיה בחלקן דומות עד מאוד לאירועים הנטענים בתביעה זו. תביעה זו נדחתה לבקשת התובע עצמו, ולאור הדברים שנאמרו מעלה – אני בספק אם לא היה מקום שהתובע יבקש גם כאן לדחות את התביעה כנגד ארבל.

...

האח עוד הוסיף וטען כי כאשר הגיעו לראשונה לסניף וביקשו את התובע לפתוח חשבון נענו בסירוב, וכי רק לאחר שמסרו שמלכה "שלח אותם" ורק לאחר שהתובע שוחח עם מלכה בטלפון, נעתר התובע לפתוח את החשבון.

שלישית, אני מקבלת את דבריו של פיטשון, אשר נשאל אם לא היה מקום להעמיק חקור לגבי החשדות או לגבי אמינותם של המקורות שמסרו את שמסרו לגבי התובע (כגון עזרן או ג'מאמעה), לפני שפונים למשטרה, והוא השיב: "ביקורת פנימית לא חוקרת, היא שואלת שאלות ... לצורך בירור עניינים שיש בהם חשדות כאלה, יש מקור אחד מוסמך וזה משטרת ישראל" – עמ' 22 שורה 22), ובהמשך הסביר כי החקירה הפנימית "הגיעה למבוי סתום", שכן אין למערך הביקורת הפנימית סמכות לחקור את הלקוחות או את מלכה או גורמים אחרים מחוץ לבנק (עמ' 25 שורות 2-4).

לכן, כל עוד המסקנה עד כה היא שהיו תמיהות שמחייבות בירור וכל עוד מצטרפת לכך המסקנה שרק במשטרה ניתן להמשיך את הבירור – ברי שאפשר היה להגיש את התלונה.

בהתאם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות.