קובלנה פלילית: תקיפה הגורמת חבלה ותלונה שקרית

מספר חודשים לאחר מכן, ביום 06.09.12 הגיש התובע נגד הנתבעת קובלנה פלילית בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

התובע טוען בנוסף כי הנתבעת ביצעה כלפיו "עוולת נגישה" בכך שהגישה נגדו תלונה שקרית חרף זאת שהיא אשר תקפה אותו וגרמה לו לחבלות ושטפי דם ברגליו.

...

סוף דבר בתביעה שכנגד בגין תקיפת התובעת שכנגד אני מחייב את הנתבע שכנגד, התובע, לשלם לתובעת שכנגד סך של 25,000 ₪.

בגין הגשת הקובלנה כנגדה אני מחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 20,000 ₪.

אני מחייב את הנתבע שכנגד במלוא הוצאות התובעת שכנגד בגין האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומה, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

" (עמ' 39 לפרוטוקול) מר יוניסיאן יעקב אשר הישתתף בהתקהלות, הצהיר שראה את ארוע התקיפה ותאר בתצהירו את ארוע התקיפה כך: "7.אני עמדתי בערך 5 מטרים מאחור, ראיתי במו עיני את ריקי עומדת מול צידו של ניסים, מרימה יד ימין קפוצה לאגרוף, בתנועה רחבה ופוגעת בלחיו השמאלית של ניסים לוי." הגב' סיגל שפירא הישתתפה בהתקהלות, מפאת חבלה ברגלה נאלצה לעמוד ולהישען על רכב שחנה בשולי הכביש, לדבריה ראתה את ארוע התקיפה ותארה את שראתה בתצהירה כך: "5. הייתה היתקהלות של אנשי המושב, ילדים, נוער ומבוגרים.

התובע טוען, כי שתי התלונות נחקרו ונמצאו תלונות שוא, כאשר בעקבות תלונה אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת הוגש נגד הנתבעת כתב אישום.

לטענת התובע, הגשת התלונה היתה שקרית ונעשתה בזדון, על מנת להפחיד אותו, על מנת שלא יתלונן על האלימות בה נקטה כלפיו וכצעד טאקטי על מנת להדוף את תלונתו של התובע.

עוולת הגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין: 60". נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפרוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." כב' השופט מצא בבג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, 659 קבע כך: "מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה. ואילו הוראת סעיף 15(8) לחוק מעמידה הגנה מפני תביעה (וכן אישום) בשל פרסום לשון הרע למי שבתום לב, ובהתקיים אחת הנסיבות אותן מונה הסעיף, מסר תלונה לרשות מוסמכת. בצדק מציינת חברתי, כי הרעיון שביסוד הוראות חיקוק אלו הנו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת (כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע עילת נגישה כנגד מוסר המידע (אפילו אם פעל האחרון בזדון)..." בת"א (ראשל"צ)3488/05 צהור (צוער) עמיחי נ' מדמוני ****, (פורסם בנבו, ניתן ביום  30.5.17 ע"י כב' הש' דליה גנות) היתייחס בית המשפט לדברי כב' הש' מצא בבג"ץ חליף וציין, כי אמנם נכתבו באימרת אגב אך מכיוון שלא נקבעה הלכה אחרת בעיניין, יש לראותם כאמירות המנחות את הערכאות הדיוניות ובנוסף לחזוק הגישה ציטטה מן הספרות בעיניין סוגיה זו: "לגישה זו מצטרף כב' השופט ש. לוין בספרו "תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד" (ירושלים, תשנ"ט-1999) בעמ' 47 בהבהירו: "מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזיקית כנגד מי שיוזם או מנהל נגד יריבו mala fide  הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין; דא עקא שהיקפו של סעיף זה מצומצם להגשת קובלנה פלילית, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק שלא כדין ואין הוא מתפרש על הגשת הליכים בדרך כלל". על תחולתה הצרה של עוולת הנגישה עמד גם פרופ' גנוסר במאמריו: "למראית עין עילת נגישה תופסת לגבי הליכים פליליים, אך בסייגים  כה חמורים שאינם משאירים לה מקום בו תהיה לה תחולה למעשה. (א) ראשית, מי הנושא באחריות בנזיקין? לפי לשון הפקודה, הוא האדם הפותח (או הממשיך) בהליך. דין זה היה תואם את המצב  באנגליה, כשהיוזמה נתונה בידי מאשים פרטי, אך כיום, בישראל, המאשים הוא המדינה המיוצגת... על פי רוב על ידי עובד צבור הנהנה מחסינות רחבה למדיי... אשר לאזרח, אין בכוחו לפתוח בהליכים פליליים אלא לגבי עבירות מועטות... על כל פנים נדמה שבארצנו לא ישא המתלונן בשום אחריות בשל נגישה, הרי להלכה, אף אם נקרא להעיד כעד הקטגוריה, המתלונן אינו אלא אדם "שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" (כלשון ס' 60) ופטור משום כך מכל אחריות.

בת"א (ב"ש) 7214-06 נרקיס רואימי נ' סברינה דרמון [פורסם בנבו] קבעה כב' הש' קוייפמן בהסתמך על דברי כב' הש' מצא כך: "הוראה זו פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות המוסמכת והמשך נקיטת הליכים של אותה רשות מנתקת את הקשר בין התלונה לבין הנזק שניגרם לתובע (בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל פ"ד מז (5) 653). לאור הפירוש הצר שניתן בפסיקה לעוולת הנגישה, אין לקבל את התביעה בגין עוולה זו." כאמור בפסיקה נקבע כי מסירת מידע למישטרה – הגשת תלונה במישטרה אינה עונה בדרך כלל להגדרת סעיף 60- עוולת הנגישה, בשים לב לכך שאין די בהגשת התלונה כחלק נפרד מניהול ההליך הפלילי על מנת שיתקיימו יסודות הסעיף.

...

מכאן, לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לעדותו של מר אשקלוני ולכן דין תביעתו להידחות.

סוף דבר: לאור מסקנתי מעלה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 13,500 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

רקע וטענות הצדדים: נגד הנאשם הוגשה קובלנה פלילית, במסגרתה מייחס לו הקובל ביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

עוד נטען כי הנאשם הגיש תלונה שקרית במישטרה נגד הקובל, וזאת לאחר שגרם לעצמו לחבלות.

...

על רקע קביעה זו ניתן להבין את קביעת בית המשפט העליון, לפיה: "אין לאפשר הגשת קובלנה פרטית על אף שהפרקליטות הגיעה לכלל מסקנה שראוי לסגור את התיק. ראוי ששיקול דעתה של הפרקליטות יכובד ולא יאופשר לקובל הפרטי לפתוח בכל זאת בהליכים. כך ככלל, וכך בנסיבות ענייננו בפרט, כשהסיבה לסגירת ההליך הייתה קשיים ראייתיים...". נוכח האמור, ברור כי ענייננו שונה עד מאוד מזה שנדון בעניין נמרי, ולא ניתן לגזור מעניין נמרי גזירה שווה לעניין שבפני.

נקבע, כי המשקל המצטבר של כלל הנסיבות, מוביל למסקנה בדבר קיומה של טענת 'הגנה מן הצדק' וביטול ההליך.

סוף דבר, הבקשה לבטל את הליך הקובלנה מטעמים של 'הגנה מן הצדק' - נדחית.

ביום 19/6/12 סמוך לשעה 10.00, בעוד הקובל ישוב בתוך רכבו יחד עם בתו בת השנתיים, הגיע אליו הנאשם, צעק לעברו ואמר לו "למה אתה לא שואל אותי לפני שאתה עושה גדר", הנאשם המשיך לצעוק, קלל ואיים באומרו "אם לא תסיר את הגדר ביני לבינך אני אהרוס אותו ואותך". בהמשך למתואר לעיל ובאותן נסיבות, נטען כי הנאשם תקף את הקובל, תפס אותו בפניו ובבטנו וגרם לו לחבלות ממשיות.

ערר שהוגש על החלטת הסגירה נדחה על ידי הפרקליטות (על פי דברי ב"כ הקובל מיום 8/7/14), ולפיכך בחר הנאשם בהגשת קובלנה פלילית בהתאם להוראות סימן ב' לפרק ד' לחסד"פ. ירעת המחלוקת: מדובר, על פי כתב האישום, בשני אירועים שבהם נעשו, כנטען, עבירות פליליות על רקע סיכסוך לגבי בניית שער על ידי הקובל, למורת רוחו של הנאשם, על "קרקע מריבה". הנאשם הכחיש את המיוחס לו בשני האירועים.

באותה תלונה, נרשם מפי הקובל כי לא היו עדים למקרה (נ/1, שורה 9), בעוד שבעדותו בבית המשפט טען (עמ' 13, שורה 4 ו-5) כי הייתה עדה לארוע שיצאה מביתה ושמעה את הדברים שהתנהלו בין הצדדים, ובכך התכוון לעדת הקבילה גב' דלאל חסון.

לא מצאתי סימני שקר או עלילה בעדותה של עדה זו. בנוסף, האמנתי לדבריה ולגירסת הקובל איך רק למחרת התברר שהעדה ראתה את הארוע, אגב מפגש בינה לבינו, בו היתעניינה לשלומו, לנוכח תקיפתו על ידי הנאשם, אותה היא ראתה.

...

סעיף 192 לחוק העונשין קובע כדלקמן: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים" שוכנעתי כי הנאשם איים על הקובל באומרו שיוציא לו את העיניים אם לא יסיר את הגדר.

אני מרשיעה את הנאשם בעבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים.

הקובל לא הביא מטעמו כל עדות לגבי השחתת הגדר, מלבד אמירתו בהודעה נ/2 כי הגדר נהרסה באמצעות טרקטור, ובדיקותיו שהובילו למסקנה כי הנאשם הוא שעומד מאחורי המעשה.

להגיש תלונה, ללא מורא וללא חשש שמא ייחשף לתביעה אזרחית או לקובלנה פלילית, כך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהם הן מופקדות.

נקבע כי ניתן להיתחשב בהכרעת דין לעניין תם הלב בהגשת התלונה במסגרת כלל הנסיבות אך משום שזיכוי היה מן הספק ולא מוחלט אין בכך להעיד שהתלונה שקרית.

עם זאת ביחס לתלונה בתיק מס' 305509/2014 בגדרה התלוננה הנתבעת על תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ועל איומים, יש מקום לקבל התביעה גם אם תיק זה ניסגר מהסיבה "חוסר בראיות" בין בשל היות התלונה פירסום לשון הרע ללא אמת בפירסום ובין לאור העובדה שפרסום זה נעשה גם במסגרת תצהיר ועדות בבית המשפט לעינייני מישפחה בבקשת צו ההגנה שהגישה הנתבעת – אגב צו הגנה עם השלכות משמעותיות שכן מאז שניתן לא שב עוד התובע לדירת הצדדים עד אשר רכש אותה בפרוק השתוף.

על כן ובשעה שהנתבעת סירבה להצהיר כי מדובר בתלונת שוא (אילו הייתה מודה כי רק תלונה זו מבין 5 התלונות שהגישה היא תלונת שוא דיינו) והצריכה את בירור ההליך עד תם, אני רואה לנכון להשית על הנתבעת חיוב כספי בסך 25,000 ₪ בגין תלונת שוא זו ללא הוכחת נזק ופצוי בסך 16,000 ₪ בגין שכר טירחת עורך דין שנשא בו לשם כך לפי הסכם שכר טירחה שצרף (איני מחייב במלוא שכר טירחת עורך הדין בשל העובדה שטיפל בתלונות נוספות שהוגשו כנגד התובע).

...

נפסק פיצוי בשיעור 20,000 – בע"א 7426/14 עו"ד אורי **** – ביהמ"ש העליון פסק בין היתר, כי המערערות הגישו ביודעין תביעות אונס כוזבות כנגד אורי **** וכי אין מנוס מלחייב את המערערות בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע .

)15 , לא עומדות לנתבעת ההגנות שבסעיפים לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת בזה באופן חלקי ואני מחייב הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 46,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום )25,000+16,000+5000.

( כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות הליך זה בסך 3500 ₪ (התובע לא היה מיוצג אך שולם שכר עדים).