קובלנה פלילית פרטית בגין לשון הרע

ברע"פ 1955/12 נמרי נ' בנימיני נאמר- "כשמוגש כתב אישום על ידי המדינה נשקלות כל נסיבות העניין. מותר למדינה להביא בחשבון בהחלטתה גם שיקולים כמו מידת אשמו של המתלונן, והאם הוא עצמו פגע במי שהוא מבקש שיוגש נגדו כתב אישום. אחד מחסרונותיה הרבים של הקובלנה הפלילית הפרטית הוא העדר שיקול דעת כזה. לאחרונה הוגשה הצעת חוק לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א-2011, ה"ח 615). דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים היטב את הרקע להצעה. על יסוד ניסיוני – ובעיקר ניסיוני השפוטי כשופטת שלום – אני רואה בברכה את הצעת החוק האמורה". ברע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', פ"ד נט(6) 554 נאמר- ".... הליך זה נושא אמנם מאפיינים של היתדיינות אזרחית... אך אין לשכוח שתכליתו הטלת אחריות פלילית בגין ביטוי פומבי. זהו כלי חמור ורציני, וכך יש להתייחס אליו. לא בכדי מגלה המשפט המשווה נטייה גוברת לצימצום הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, כאשר עיקר ההיתדיינות בעיניין זה מיתנהלת במישור האזרחי, תוך מתן אפשרות לפסוק פיצויים לדוגמא... ככלל, לא נועד ההליך הפלילי ליישוב יריבויות אישיות או לריצוי ריגשי נקם". בעניינינו, כמו במקרה נשוא פסק הדין שצויין כעת, מדובר בקובלנה הנוגעת לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע.

...

אני מחייב את הקובלת לשלם לנאשמת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ובאשר הייצוג היה בידי הסניגוריה הציבורית, אני מחייב את הקובלת לשם לאוצר המדינה סך של 2,000 ₪.

כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענת המערער כאילו קמה לו הגנת "זוטי דברים" וגם לא ניתן לקבל את הטענה, שהתנהגות המערער לא הצדיקה נקיטת ההליך של קובלנה פלילית פרטית, וזאת שעה שהחוק מאפשר מפורשות הגשת קובלנה פלילית פרטית בגין הוצאת לשון הרע, ולנפגע עומדת הזכות והברירה לבחור בנקיטת ההליך, בהתאם לתכליות אותן הוא מבקש לקדם.

...

מסקנה זו נובעת מן ההנחה העובדתית, ולפיה אדם מתכוון להשלכות הטבעיות של מעשיו.

"“ (ההדגשות אינן במקור) ובהמשך (שם, בעמ' 579): "מצאנו אפוא שהכוונה לפגוע יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו. לשם כך אין הכרח שהפרסום ייועד כולו לפגיעה בלבד. אפשר שתהיינה לו תכליות נוספות. מקום שמן הפרסום עצמו נלמד קיומה של כוונה לפגוע מעבר לספק סביר – די בכך כדי לבסס את דרישת היסוד הנפשי. אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף ככל הדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים." (ההדגשות אינן במקור) באשר לזהירות בה יש לבחון את השאלה האם יש מקום להטיל סנקציה פלילית בגין ביטוי פומבי, כותב עוד כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק, שם, בפסקה 47: "אמת, שני המקרים שבאו לפנינו... מקורם בקובלנות פליליות, הליך זה נושא אמנם מאפיינים של התדיינות אזרחית... אך אין לשכוח שתכליתן הטלת אחריות פלילית בגין ביטוי פומבי. זהו כלי חמור ורציני, וכך יש להתייחס אליו. לא בכדי מגלה המשפט המשווה נטיה גוברת לצמצום הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, כאשר עיקר ההתדיינות בעניין זה מתנהלת במישור האזרחי, תוך מתן אפשרות לפסוק פיצויים לדוגמא... ככלל, לא נועד ההליך הפלילי ליישוב יריבויות אישיות או לריצוי מעשי נקם...". כב' השופט (בדימוס) א. ריבלין כותב אף הוא, שם, בפסקה 5 לפסק דינו: "העבירה האוסרת על לשון הרע מאפשרת לרשות לשלול את חירות הביטוי, העומדת ביסוד קיומה הדמוקרטי של המדינה, וזאת מחמת האיום שביטוי זה מציב כלפי שלום הציבור. אולם מקום בו קמה התנגשות חזיתית בין הכלי המרכזי הנתון בידי האזרח לבקר את השלטון – הביטוי הפוליטי – ובין הדין הפלילי המאפשר לריבון לעשות שימוש בכוחו, ולמנוע ביטוי זה, מתחדד הצורך לפעול בזהירות יתר בהפעלת הסנקציה הפלילית במיוחד כך מקום בו כוונה הלשון הרעה כנגד אנשי ציבור בעניינים ציבוריים..." (ההדגשה אינה במקור).

לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומורים על זיכויו של המערער מחמת הספק.

" בית המשפט העליון ברע"פ 1955/12 שאול נמרי נ' משה בנימיני, קבע כי יש מקום לבטל קובלנה פלילית פרטית מחמת הגנה מן מהצדק ואף היתייחס להצעת החוק לביטול מוסד הקובלנה הפרטית לאור האפשרויות העומדות בפני הקובל חלף הגשת קובלנה פרטית והחשש ממניעים פסולים בהגשת קובלנה.

כבוד המשנה לנשיא השופטת מ' נאור (כתוארה אז) ציינה: "אחד מחסרונותיה הרבים של הקובלנה הפלילית הפרטית הוא העדר שיקול דעת כזה. לאחרונה הוגשה הצעת חוק לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א-2011, ה"ח 615). דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים היטב את הרקע להצעה. על יסוד ניסיוני – ובעיקר ניסיוני השפוטי כשופטת שלום – אני רואה בברכה את הצעת החוק האמורה. בין כך ובין כך – אין בחוק איסור לשון הרע פטור המוענק לנפגע עבירה. את תרופותיו בגין העבירה שפגעה בו עליו להשיג אך ורק במסגרת הדין". לעיניין טענת ההגנה מן הצדק נקבע בפסק דין נמרי, מפי כבוד השופטת ד' ברק-ארז: "אכן גם אני סבורה כי במקרים מתאימים – כשקובלנה פלילית מוגשת לאחר שכבר הוגש בעבר כתב אישום באותו עניין, כמו בעניינינו – ניתן להעלות טענה של הגנה מן הצדק. אחד המצבים שהוכרו בפסיקתו של בית משפט זה לקבלתה של טענת הגנה מן הצדק היה מצב של "רדיפה" (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)).

...

בהעדר הסכמה לגבי העובדות שברקע הטענות המשפטיות, אין מנוס מניהול המשפט.

אשר על כן, ומכל האמור לעיל סבורני כי דין הבקשה להידחות בשלב זה. טרם נשמעו הראיות בתיק וטרם נבחן חלקו של הנאשם ביחס למעורבים האחרים בפרשה, ולכן לא ניתן לקבוע מראש כי החלטתו של הקובל כרוכה באכיפה בררנית פסולה להבדיל מאכיפה חלקית מותרת או אף אכיפה בררנית בעוצמה שאינה מצדיקה ביטול כתב הקובלנה.

סוף דבר, הבקשה נדחית, אך שמורה לנאשם הזכות להעלותה מחדש במהלך המשפט.

אבהיר להלן את נימוקי החלטתי: רקע והליכים ביום 8/9/16 הגיש הקובל קובלנה פלילית פרטית נגד הנאשם בגין עבירות על חוק איסור לשון הרע כדלקמן: פירסום לשון הרע – לפי סעיפים 1, 1(1), 1(2), 1(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, וכן לפי סעיפים 2(א), 2(ב)(1) ו- (2).

ביהמ"ש העליון היתייחס לבעייתיות הקונקרטית המתקיימת דוקא בהליכי קובלנה פרטית בגין עבירות על חוק לשון הרע.

...

בקשה זו מנומקת במספר טענות, ביניהן הטענה כי כתב הקובלנה אינו מגלה עבירה, טענה נוספת על כך שההליך נגוע בפגמים המחייבים מחיקתו של כתב הקובלנה בנימוקים של "הגנה מן הצדק" וכן כי הנאשם נהנה מהגנת "זוטי דברים". לאחר שעיינתי בבקשות הצדדים ובתגובותיהם, בשים לב לנסיבות הפרשה כפי שהן משתקפות בכתב הקובלנה, הגעתי למסקנה כי אכן, כמבוקש על ידי הנאשם, יש למחוק את כתב הקובלנה.

אני סבורה כי דווקא אותו קורא הבקיא ברקע שמאחורי הכתבה, ומבין את הפוטנציאל הנפיץ שבכותרת – הוא קורא אשר רב הסיכוי שיתעמק גם בגוף הכתבה, יקרא את כולה, ויבין שהקובל בפועל לא אמר שאינג' קול אינו מקצועי.

נוסיף על כך את נסיבותיו של הפרסום, ואת העובדה שמדובר בכותרת של כתבה ובכך בלבד, ונגיע למסקנה שלא מתקיים בסיס לאישום פלילי, עד כדי תחושת אי נוחות.

סוף דבר מבלי שאחסום בפני הקובל כל מסלול תביעה אזרחי או אחר, אני מקבלת את טענת הנאשם לגבי "זוטי דברים" מורה על ביטולו של כתב הקובלנה, ומזכה אותו מהעבירות המיוחסות לו. ניתנה היום, ג' חשוון תשע"ח, 23 אוקטובר 2017, במעמד הנוכחים.

ובלשון בית המשפט נוסחו הדברים כך: "כשלעצמי, אני מתקשה לראות מהו היתרון בהגשת קובלנה פלילית בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות חלף הגשת תביעה אזרחית, מלבד הרצון "לטרטר" את הצד שכנגד, להכתימו ולתייגו כ"נאשם" בהליך פלילי" בהמשך לכך, היתייחס בית המשפט לחשש לניצולם של הליכי הקובלנה לרעה, וכך אמר: "אף האפשרות לחייב את הקובל לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו אינה מהוה הרתעה של ממש. השטח נותר איפוא פרוץ לגחמות של קובלים פרטיים, שבמקרים רבים משתמשים בכלי הקובלנה הפרטית על מנת להטריד או להטריל, ולהפעיל לחץ על הצד שכנגד. המחוקק ביקש לאפשר לפרט "לתבוע את עלבונו" (ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965 בעמ' 191), אך ברבות הימים נעשה שימוש לרעה בכלי הקובלנה הפלילית" מכל הטעמים דלעיל וכמשקל נגד לאפשרות שניתנה לאדם פרטי לנהל הליך פלילי במסגרת קובלנה פלילית, נחקקו סעיף 72 לחסד"פ (כניסת פרקליט המחוז בנעליו של הקובל), וסעיף 73 לחסד"פ (חיוב מינוי עו"ד לקובל המנהל את ההליך באופן טורדני).

...

הפגיעה בהליך ההוגן והשימוש מניפולטיבי בהליכי המשפט, תורמים אף הם למסקנה שהקובלנה אינה יכולה לעמוד ויש להורות על ביטולה.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל וכאמור ברישא להחלטתי, אני מורה על ביטול הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלה, למספר הדיונים, ולטיב ההליכים שנוהלו והיקפם, הגעתי לכלל מסקנה שיש לחייב את הקובל בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) אשר ישולמו לנאשם בתוך 30 יום מהיום.