קובלנה משמעתית נגד עורכת דין בגין ניכוי שכר טרחה מכספי לקוח

בהמשך, בחלף כשנתיים וחצי, הוגשה נגדו קובלנה לבית-הדין המשמעתי בעבירות של שליחת יד בכספי פקדון, עיכוב פקדון שלא כדין, הפרת חובת הנאמנות, היתנהגות שאינה הולמת ומעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע.

במכלול האמור, בדעת רוב, הושת על המערער עונש של השעיה בפועל לתקופה של 3 חודשים, השבת כספי הפצוי בקיזוז של 8% שכר טירחה ועונש של השעיה על תנאי של 36 חודשים לתקופה של 24 חודשים ובתנאי שלא יעבור עבירה של שליחת יד בכספי לקוח.

לצד זאת, "בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המיקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, העירעור בזכות בגילגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')).

כך גם, לאחר שמעשיו נבחנו על-ידי שתי ערכאות משמעתיות, אשר שוכנעו להרשיעו בדין בגין מעשיו, איני מוצא להדרש לטענותיו של המערער לניהול ההליך משיקולים פסולים של רדיפה אישית היורדים לשורשו של ההליך עד כדי זיכויו המוחלט.

...

משכך, שוכנעתי, כי עלה בידי המשיבה להעמיד תשתית ראייתית איתנה להרשעת המערער בעבירה זו. מעבר לכך, ולעניין טענותיו של המערער להגנה מן הצדק.

סוף דבר, שוכנעתי, כי לא נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, לעניין הרשעתה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערת קזזה בגין שכר טירחתה מתוך סכום זה, סך של 351,958 ₪ עבור שכר טירחתה.

כתב הקובלנה: ביום 10.8.2015 הוגש כנגד המערערת כתב קובלנה בגין המעשים המתוארים לעיל ובו יוחסו לה מספר עבירות משמעת: עבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, בהתאם לסעיף 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן: "הכללים") ובהתאם לסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"); עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע עריכת דין, בהתאם לסעיפים 53 ו-61(1) לחוק; עבירה של אי ניהול חשבון פקדון, בהתאם לסעיף 39 לכללים; עבירות של היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, בהתאם לסעיף 61(3) לחוק; עבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות שלא כדין, בהתאם לסעיף 40(א) לכללים.

ביה"ד הארצי הוסיף כי נקודת המוצא לדיון היא שבמערכת היחסים בין עורך דין ללקוח, החובה להסדיר את נושא שכר הטירחה מוטלת על עורך הדין, וכי ראוי שהסכם שכר הטירחה ייערך בכתב.

בנגוד לעבירה של שליחת יד בכספי לקוחות, הנעשית בדרך כלל במסתרים, ללא ידיעת הלקוח על התקבול, ללא דיווח וללא הוצאת חשבונית - במקרה זה, המערערת דיווחה ללקוח על התקבול בזמן סביר מעת קבלתו, שלחה מכתב מפורט בנוגע לשכר טירחתה ולחשבון הקזוז ואף דיווחה כדין לרשויות המס ושלחה חשבונית שכר טירחה.

...

בהמשך לכל האמור - שני הערעורים אפוא נדחים.

עד לעת הזו ניתן עיכוב ביצוע ולא ראיתי סיבה שלא להיעתר לבקשת המערערת (אשר לא הובעה כנגדה התנגדות) - לקבוע מועד עתידי בו תחל ההשעיה, כדי להקל על היערכותה והעברה מסודרת של עניינה לקוחותיה.

ב"כ ועדת האתיקה אף השיב בע"פ. רק בתום הטיעון האמור, ביקש לפתע ב"כ ועדת האתיקה כי תוגש באשר לכך בקשה בכתב, אך מששני הצדדים כבר העלו כבר טענותיהם לגוף הבקשה, הועלתה הבקשה באיחור ואיני מוצאת להיעתר לה. לאחר שעיינתי בהחלטות שניתנו בתיקים 27406-02-15 ו- 29081-04-12 ובשים לב לכך שבמקרה דנן דובר בשני ערעורים, באופן שב"כ המערערת הגיש שני עיקרי טיעון (בשונה מועדת האתיקה, אשר ככל הנראה בשגגה, לא נהגה כן וחרף זאת, ניתנה לה אפשרות להסיר המחדל בטיעון בע"פ) - מצאתי להעמיד את שכר טרחת ב"כ המערערת על סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. הלשכה תשלם האמור למייצג בתוך 21 יום מהיום.

רקע כללי ביום 5.8.2018 הגישה המשיבה כתב קובלנה כנגד המערער שבגדרו הואשם המערער במספר עבירות משמעת הכוללות: שליחת יד בכספי פקדון – היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלישכה"); מתן המחאה ללא כסוי – היתנהגות שאינה הולמת, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק הלישכה; עיכוב כספי לקוח שלא כדין – עבירה לפי כלל 40 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשנ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), וסעיף 61(2) לחוק הלישכה; אי כיבוד החלטה שיפוטית – היתנהגות שאינה הולמת, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק הלישכה; חוסר נאמנות ומסירות ללקוח – עבירה לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק הלישכה; אי שמירה על כבוד מיקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיפים 53 ו-61(3) לחוק הלישכה.

בעובדות כתב האישום צוין כי, בזמנים הרלוואנטיים לקובלנה שימש המערער עורך דין בישראל; בשנת 2014 פנה אליו לקוח בשם מחמיד איאד (להלן: "המתלונן"), על מנת לשכור שירותיו לטפול בתביעת נזיקין כנגד חברת ביטוח, לא נערך הסכם שכר טירחה בין הצדדים.

כמו כן, בית הדין המחוזי לא קיבל את טענת המערער בדבר זכות קזוז בגין שכר טירחה שהגיע לו מהמתלונן, וקבע כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המסגרת העובדתית שהוצגה בפני בית הדין, לרבות דחיית היתנגדותו של המערער כנגד ביצוע ההמחאה, ודחיית תביעה כספית שהגיש נגד המתלונן לשכר הטירחה.

עוד נטען על ידי המשיבה כי, טענותיו של המערער בדבר זכות לשכר טירחה מהמתלונן נדחתה על ידי הערכאות הקודמות; על המערער להוכיח טענות אלה באופן קונקריטי בראיות ממשיות; אין בסיס לטענת המערער בדבר זכות עכבון לפי סעיף 88 לחוק הלישכה, זאת משום שכספי הביטוח התקבלו אחרי המועד שהשיק היה אמור להפרע; זכות העכבון אינה מקנה לעורך הדין זכות לבטל שיק שמסר ללקוח; טענותיו של המערער בעיניין הזכות לשכר טירחה ולזכות לביטול השיק, נדחו על ידי בתי המשפט בהליכים האזרחיים שהתנהלו בינו לבין המתלונן.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש לבטל את הרשעתו של המערער בעבירה של שליחת יד בכספי לקוח.

יחד עם זאת, סבורני כי בשים לב לנסיבות המקרה והקביעות בערכאות הקודמות, עבירת עיכוב הכספים בה הורשע המערער, נמצאת ברף חומרה גבוה יחסית.

בשקלול כל השקלולים הרלוונטיים כפי שצוין, לרבות העבירות הנוספות בהן הורשע המערער, סבורני כי יש להפחית את ההשעיה בפועל שהוטלה על המערער ולהעמידה על 18 חודשים במקום 24 חודשים.

בפסק הדין, נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי), מיום 22.12.2021, בבד"א 27/21 (עורכי הדין א' שטמר, ב' לבנטל, ו-ע' מרינברג), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בירושלים (להלן: בית הדין המחוזי), מיום 10.6.2021, בבד"מ 1/18 (עורכי הדין ז' דסברג, ח' גרינבאום ו-ב' ארד).

לפי כתב הקובלנה שהוגש נגד המבקש, יצג הלה שתי אחיות (להלן: המתלוננות) בהליך משפטי נגד אחיהן.

בנוסף נטען בכתב הקובלנה, כי למרות שנשלחו אל המבקש מספר פניות בדואר רשום, ואף בוצעה לו מסירה אישית של התלונה, באמצעות חוקר מטעם לישכת עורכי הדין, לא התקבלה כל תגובה מצידו לתלונה.

התניה החוזית הנטענת, בהסכם שכר הטירחה, קובעת כך: "[המבקש] זכאי ויכול לקזז את שכר טירחתו מהפיקדונות או ההפקדות אשר יופקדו אצלו לזכות [המתלוננות] מבלי לבקש זאת מ[המתלוננות] וחתימת [המתלוננות] על הסכם זה מהוה הסכמה לכך". עינינו הרואות, כי התניה מקנה למבקש, כביכול, זכות 'לקזז' (כלשון החוזה) את שכר הטירחה מכספי הנאמנות; הא ותו לא. אין בינה, לבין התנאה על סעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין – ככל שהדבר ניתן, ואינני נידרש להכריע בכך בגדרי בקשה זו – דבר וחצי דבר; בפרט, אין בה כדי להרחיב את זכות העיכבון של המבקש מעבר לתנאי הסעיף, או להתגבר על המיגבלה הקבועה בו, שלפיה זכותו של עורך דין לעכב כספי לקוח, שהגיעו לידיו עקב שירות שניתן על-ידו, מותנית בהגשת "תביעה על שכר טירחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב". יתרה מזאת, אפילו אניח כי אכן, כטענת המבקש, עסקינן בסעיף דיספוזיטיבי, הרי שהנטל המוטל על המבקש לסטות מהדין הדיספוזיטיבי – כבד, בפרט מקום בו הסטייה היא לטובת הצד שניסח את החוזה; לכל הפחות, על ההתנאה להיות מנוסחת בלשון ברורה וחד-משמעית (ראו למשל: איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים 36-35, 41-40 והאסמכתאות שם (1996)).

...

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

כנגד המשיב הוגשה קובלנה משמעתית, בה הואשם באי העברת כספים ללקוח, עבירה לפי כלל 40 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986 (להלן - "הכללים") בצרוף סעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן - "החוק").

הנתבעים בהליך הנזיקי העבירו את מלוא סכום הפשרה לידי המשיב, אשר בסמוך לאחר מכן הודיע למתלונן, כי הוא ניכה בגין שכר טירחתו חמישה עשר אחוזים בצרוף מע"מ מהסך האמור, כשכר טירחה פסוק.

ככל שהלקוח דרש מעורך הדין את סכום הכסף - תוך זמן סביר מהמועד בו הודיע לו עורך הדין על החזקת הכסף בידיו - אין עורך הדין זכאי לנכות מהסכום המוחזק בידיו דבר, וככל שהוא טוען לחוב של הלקוח כלפיו בגין שכר טירחה או הוצאות, על עורך הדין להגיש כנגד הלקוח תביעה בתוך שלושה חודשים.

...

אשר על כן הערעור מתקבל.

המשיב מורשע בכך שלא העביר כספים ללקוח, עבירה לפי כלל 40 לכללים בצירוף סעיף 61(2) לחוק.

הנני מורה על החזרת הדיון אל בית הדין המשמעתי המחוזי לשם גזירת אמצעי המשמעת נוכח הרשעת המשיב.