קבלת ערר על שחרור נאשם בדין והחזרתו למעצר

מכאן הבקשה שלפניי להשיב על כנה את החלטת בית המשפט השלום, ולהורות על שיחרור המבקש לחלופת מעצר הבית שהוצעה על ידו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, החלטתי לקבל את הבקשה, לידון בה כבערר, ולהורות על שיחרור המבקש לחלופת מעצר בית, כאמור בהחלטת בית המשפט השלום.

ואולם, למרות האמור ההלכה היא כי בנסיבות מתאימות, ניתן יהיה להורות על שיחרור לחלופת מעצר גם נאשמים בעבירות אלו, ובילבד שיימצא כי בכוחה של חלופת המעצר המוצעת לאיין חשש זה (בש"פ 5396/18 ברכה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.7.2018); בש"פ 8585/15 בן לולו נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (23.12.2015); בש"פ 5978/18 מדינת ישראל נ' מאיר בן סבח שבו, פסקה 12 (26.7.2018); בש"פ 3702/15 ברק נ' מדינת ישראל (3.6.2015)).

...

ודוק, אף אם סבר בית המשפט המחוזי כי החלטת בית משפט השלום אינה מבוססת דיה, וכי ניתנה על בסיס מסד נתונים חסר, הרי שלמצער היה מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר, ולא לשלול באופן גורף כל אפשרות של שחרור לחלופת מעצר במקרה זה. יוער, כי לא נעלם מעיניי כי בסופו של דבר לא נתבקש, וממילא לא הוגש, תסקיר מעצר בעניינו של המבקש.

ואולם מכאן ועד למסקנה כי אותן הצדקות, משכנעות לטעמי, העומדות מאחורי הכלל לפיו במקרה הרגיל יש לעצור עד תום ההליכים סוחרי סמים 'קשים', גם מצדיקות כעניין שבשגרה החזקה מאחורי סורג ובריח לתקופות ממושכות גם סוחרי סמים 'קלים', אין דעתי מגעת.

מכל מקום, בין אם תתקבל גישתי בעניין זה ובין אם לאו, המקרה דנן הוא מקרה 'קל', בו יש לקבל את הערר גם כך וגם כך. סוף דבר, דין הבקשה להתקבל, ובהמשך לכך מתקבל הערר אף הוא.

בקשות רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קפאח) מיום 18.11.2020, שקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' בן יצחק) מיום 16.11.2020, והורה על מעצר ביניים של המבקשים בבש"פ 8072/20 והמבקש בבש"פ 8073/20 (להלן יחד: המבקשים).

המבקש בבש"פ 8072/20 (להלן: המבקש) הוסיף וטען להפליה בינו לבין הנאשמת הנוספת שמעורבותה במעשים גדולה יותר, וכי שאלת תוקפה של הילכת קוניוף וסוגיית השבת אדם למעצר לאחר ששוחרר חורגות מנסיבות המקרה הפרטני.

...

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שונה ביחס לנאשמת הנוספת שנעדרת עבר פלילי.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

סוף דבר, הבקשות נדחות.

בהנתן חולשת הראיות הקיימות ביחס אליו, עותר העורר להורות על שיחרורו לחלופת מעצר הולמת באמצעות השבת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך עריכת דיון לעניין זה. כן טען העורר, בהתבסס על פסקי דין של בית משפט זה, שחומרת העבירות המיוחסות לו אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

עוד נקבע בעיניין מאזריב כי "אחת מתוצאותיו של הדיון ה'דו שלבי' היא הגשת 'עררי ביניים' שבהם משיג הנאשם על הקביעה שלפיה ישנה עילת מעצר וקיימות ראיות לכאורה עוד בטרם התקבלה החלטה בדבר האפשרות לשחררו לחלופת מעצר". ערר כזה יידון, כך נקבע שם, רק כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, ובכלל זה כאשר "נפלה טעות ברורה בהחלטה הנוגעת לקיומה של עילת מעצר או לקיומן של ראיות לכאורה, או כאשר מתעורר חשש ממשי כי מעצרו של העורר אינו חוקי מסיבה אחרת" (שם, בפיסקה 5).

כן נפסק כי גם אם קיימת זכות לערור על החלטת ביניים בדבר קיומן של ראיות לכאורה, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת בשאלה האם לידון בערר או שמא להמתין להחלטה הסופית של בית המשפט קמא בשאלת המעצר, קרי ההכרעה האם יישב הנאשם במעצר מאחורי סורג ובריח או שמא יש לשחררו לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 478/12 פריח אל עאסם נ' מדינת ישראל (23.1.2012); להלן: עניין אל עאסם).

...

ואולם, אם בסופו של דבר תחליט הערכאה הדיונית שלא לעצור את העורר מאחורי סורג ובריח אלא להסתפק בחלופת מעצר – יתכן שלא יהיה צורך בבחינה זו באופן שיחסוך זמן שיפוטי יקר (ראו למשל, עניין אל עאסם).

אני סבורה כי אין בטענות הללו כדי להביא לסטייה מהכלל ולדיון בשלב זה בערר, עוד בטרם ניתנה החלטתו הסופית של בית המשפט קמא ביחס לבקשה למעצר עד תום ההליכים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את בקשת המדינה ומורה על דחיית הערר על הסף.

ביום 19.1.2023, בעקבות ערר שהגישה המשיבה, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת העורר למעצר.

סיכומם של דברים, בפסיקה "הובעה עמדה ברורה כי המצב הראוי והרצוי הוא שהדיון בערר על כלל הקביעות הנוגעות למעצר עד תום ההליכים, יידחה עד אשר יסתיים הדיון במכלול כולו, ובתוך כך, באפשרות שיחרור הנאשם לחלופת מעצר. זאת, על-אף שיתכן שבמקרים אחדים יהא בכך כדי להותיר את הנאשם במעצר מספר ימים נוספים" (בש"פ 371/15 בלעום נ' מדינת ישראל, פסקה (19.1.2015); ראו גם: בש"פ 6468/16, פסקה 5).

אבהיר, כי בהיעדר קיומן של נסיבות כאמור, רשאי בית המשפט לדחות את הערר על הסף, אף ללא קבלת תגובה מאת המדינה וקיום דיון (ראו למשל: בש"פ 3912/17; בש"פ 460/19 דינקו נ' מדינת ישראל (20.1.2019); בש"פ 3771/17 סלאמה נ' מדינת ישראל (9.5.2017); בש"פ 8128/20 מימוני נ' מדינת ישראל (23.11.2020)).

...

לכך יש להוסיף, כי תמים-דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי בהינתן חומרת המעשים, ואופי העבירה שבה מואשם העורר, "לא ניתן לבחון הקלה בתנאי השחרור [...] בלא תסקיר מעצר שיבחן את מכלול הנסיבות באופן מעמיק"; "הוא הדין גם לחזרתו של [העורר] לביתו, המצוי בסמוך ממש למקום האירועים ולבית המתלונן". לנוכח האמור, ובהתחשב בכך שתסקיר המעצר יוגש בתוך כ-10 ימים; ובכך שהעורר אינו עצור בשלב זה, אלא נמצא בחלופת מעצר – אין מקום לדון בערר, ודינו להידחות על הסף.

אשר על כן, הערר נדחה בזאת.

בתוך כך, בית משפט השלום קבע כי "אכן במצב דברים נורמלי וסביר יש מקום והדבר מבורך שניתן להתבסס על גורם מקצועי נוסף כגון שרות המבחן. יחד עם זאת המציאות הנוכחית [היא] כי שרות המבחן נמצא בקריסה מבחינה מקצועית, התסקירים ממאנים להגיע ונאשמים ממתינים שבועות וחודשים רבים עד אשר מתקבל בעיניינם תסקיר. אציין במאמר מוסגר כי גם מותב זה סבור כי תיקים רבים מופנים לשרות המבחן שלא לצורך, כך שלעיתים נוצר מצב כי ההסתמכות על שרות המבחן הפכה לאבסולוטית ולא זו היתה כוונת המחוקק". אשר לנסיבות הקונקרטיות, נקבע כי "בסופו של יום, מדובר ב[נאשמים] שהם נעדרי עבר פלילי, החלופות אשר הוצעו הן חלופות מעצר בית מלא בפקוח של מפקחים נעדרי עבר פלילי ומרוחקות גאוגרפית ממקום מגורי המתלונן (שמסר בבית המשפט היום כי בכוונתו לחזור ולהתגורר באילת). בית המשפט סבור כי לצד תנאים מגבילים נוספים יש לשקול בחיוב את שחרורם לאותן חלופות". לאור האמור, בית משפט השלום הורה על שיחרור הנאשמים למעצר בית מלא בפקוח מפקחים שנמצאו על-ידו מתאימים לשם כך, לצד תנאים מגבילים נוספים.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערר (עמ"ת 6864-07-23 (כבוד השופט ע' מיכלס) מיום 06.07.2023; להלן: הערר הראשון), וקבע בהחלטתו כי התיק יוחזר לבית משפט השלום: "על מנת לאפשר ל[משיבה] להציג שאלות למפקחים המוצעים, זאת בפרט שהחלטת בימ"ש [השלום] מבוססת על היתרשמותו מהמפקחים לאחר שמצא שבמקרה זה אין צורך להסתייע בתסקיר שירות מבחן. לאחר מכן, ולאחר השלמת טיעוני הצדדים, יתבקש בימ"ש קמא להשלים החלטתו תוך היתייחסות מפורטת למסוכנות הנשקפת מ[הנאשמים], ואפשרות המפקחים לאיין מסוכנות זו" (ההדגשה הוספה – ח' כ').

כידוע, בקשה לרשות ערר על החלטת מעצר ב'גילגול שלישי' תיתקבל רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם האישי של הצדדים להליך, או כאשר מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת, כגון פגיעה שאיננה מידתית בזכויות המבקש, חשש לעיוות דין וחריגה מסמכות (בש"פ 5844/22 חז'וייב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (08.09.2022)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי לטענות הצדדים ובאי-כוחם, החלטתי, מתוקף סמכותי לפי סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים, לדון בבקשה כבערר ולקבלו.

סבורני, כי ענייננו נופל בגדר אותם מקרים מיוחדים, וזאת משני טעמים נפרדים.

אשר על כן, אני מורה כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.07.2023 תבוטל ככל שהיא נוגעת למבקש, ותחתיה תחזור החלטת בית משפט השלום.